שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

שאלוהים יברך את אמריקה וישטוף לה את המוח

160 מיליון אמריקאים צפו בקייטי פרי במשך 12 דקות, במהלכן השתדלו בהפקה להחדיר להם "קצת תקוה" - אשליית הפרט שמסוגל לכבוש את העולם, החיונית לתעתוע החלום האמריקאי

רוגל אלפר
רוגל אלפר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
רוגל אלפר
רוגל אלפר

הסופרבול, 1:30, ערוץ הספורט

בערך 160 מיליון אמריקאים (יותר מאשר מצביעים בבחירות) ראו אתמול את הסופרבול, כשמביאים בחשבון גם את הצופים בברים, שלא נמדדים בשיטת המדרוג של "נילסן". זה שידור טלוויזיה חי שהוא חג לאומי. הסופרבול נהפך לטקס שבו מציינת אמריקה את הערכים שמייחדים אותה כאומה. ופולחן האידיאולוגיה האמריקאית הגיע לשיאו בהופעת המחצית, שבה כיכבה קייטי פרי.

היא נכנסה לאצטדיון על גבי נמר מכאני ענק עם עיניים אדומות, אוחזת במושכות זהובות, לבושה בשמלת לשונות אש מוויניל. הדמיון לשמלה הבוערת של קטניס, גיבורת "משחקי הרעב", היה מובן לכל. אלא ש"משחקי הרעב" היא דיסטופיה, שבמרכזה שידור טלוויזיה חי שנועד להעניק לאזרחים "קצת תקוה". המוטו הוא ש"קצת תקוה" היא טובה, ואילו הרבה תקוה מסוכנת ועלולה להוביל למרד. מופע המחצית המלא:

במסווה של הומאז' לקטניס, פרי העניקה לצופים "קצת תקוה". היא השתמשה ב"משחקי הרעב" כדי להעביר מסר הפוך מזה של קטניס אברדין. פרי היא חלק מהשיטה ומהללת אותה. "אני אלופה ואתם הולכים לשמוע אותי שואגת", היא שרה. והמסר הוא שבכל אחד יש אלוף קטן שיכול לשאוג. אשליית הפרט שמסוגל לכבוש את העולם חיונית לתעתוע החלום האמריקאי. זה בדיוק קצת תקוה.

ואז צץ על הבמה לני קרביץ. מקרי? ממש לא. הוא מגלם ב"משחקי הרעב" את מעצב השמלה הבוערת של קטניס. והנה גם הוא משתף פעולה עם התרמית, ושר עם פרי "אני נישקתי בחורה ואהבתי את זה". והמסר העיקרי, שבולט מאוד באידיאולוגיה השלטת שפרי וקרביץ משרתים, הוא שמותר להתנסות ולהסתקרן (קצת), כי זה משמר את אשליית החירות האישית.

אחר כך שרה פרי על התאהבות חסרת מעצורים שהיא כמו חלום נעורים (בדיוק כפי שקטניס ופיטה מעמידים פנים כדי לרצות את השלטון). ועל החיים הפרועים של בנות קליפורניה, מגדירה שוב את קליפורניה כאידיאל החיים הטובים והחופשיים שיש לאמריקה להציע, מאז ה"ביץ' בויז" ועד היום, תוך שהיא מפזזת לצד רקדנים המחופשים לדקלים ולכרישים, שחזותם בכוונה מלאכותית לחלוטין: כי המסר תמיד מערטל ומסגיר את המעושות הבוטה שלו. הוא לא מסתיר. להיפך: הזיוף מוטח ישר בפרצוף, בגלוי. הקליפורניה הזו לא באמת קיימת. 

בתום שלושה שירים של הראפרית מיסי אליוט (מסר: גם שחורים שואגים, מאדרפאקרס) שרה פרי שיר מעצים אחרון, "בכל אחת יש ניצוץ, בייבי את זיקוק, קדימה תראי להם מה את שווה, תחתכי את השמים, כמו זיקוק ב–4 ביולי". כלומר, הניצוץ האמריקאי מצוי בכל אחד ואחת.

והיא חתמה ב"שאלוהים יברך את אמריקה". היא עשתה את זה ב–12 דקות מהממות. שטיפת מוח מושלמת. פרי היא הביץ' של הדוד סם.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ