כשנגמור לשרוד נלך לקולנוע

רוג'ר איברט לא סיקר מלחמות אלא ביקר סרטים - ובכל זאת היה לאחד האנשים המשפיעים על התרבות האמריקאית. איפה הוא והסרט התיעודי עליו ואיפה הריאיון של עודד בן עמי עם איילת זורר

שני ליטמן
שני ליטמן
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שני ליטמן
שני ליטמן

"החיים עצמם: יומנו של מבקר קולנוע", יס דוקו, 13:20

רוג'ר איברט לא סיקר מלחמות, לא כתב על מאבקים חברתיים ולא היה פרשן כלכלי שהזהיר מפני רכישת אג"ח זבל. הוא היה מבקר קולנוע, שהתחכך בכוכבנים וכוכבניות בפסטיבל קאן, פסע על השטיח האדום בטקס האוסקר ועבד עבור עיתון שולי יחסית בשיקאגו. ובכל זאת, הוא קיבל פרס פוליצר על פועלו העיתונאי ולפחות לפי הסרט התיעודי שנעשה אודותיו, השפיע על הקולנוע האמריקאי לא פחות מאשר כמה במאים ושחקנים מרכזיים. למעשה, חלקם טענו שהם חבים לו את הקריירה שלהם. לאיברט היתה תוכנית טלוויזיה יחד עם מבקר נוסף, ג'ין סיסקל, ובה הם ניהלו מדי שבוע קרבות עקובים מדם ורוויי אגו, סביב סרטים חדשים שיצאו ושדעותיהם לגביהם היו הפוכות לחלוטין. ויכוחים מהסוג שבטלוויזיה הישראלית ניתן לראות רק בתוכניות העוסקות בפוליטיקה.

ואכן, מה רבה הקנאה שמעורר מעמדו של איברט בתרבות האמריקאית. לא רק העובדה שהצליח להשפיע כל כך על עולם הקולנוע, ושבתקופתו יכלו הביקורות שלו להרים או להרוס סרט, אלא גם העובדה שההשפעה הגדולה הזאת לא באה על חשבון זיהוי חד-משמעי של הקולנוע כאמנות, והתייחסות מעמיקה אליו בקריטריונים שנכונים לשיפוט של אמנות. איברט זיהה את כשרונו של מרטין סקורסזה, לאחר שצפה בסרטו הראשון, וידע גם להסביר את גדולתו של אינגמר ברגמן ולהזדהות באופן אישי מאוד עם סיפור ההתבגרות באחד מסרטיו האקספרסיביים של טרנס מאליק. החלוקה שבין נמוך לגבוה, פופולארי ואליטיסטי, לא נראית רלוונטית כלל כשעוקבים בסרט אחרי פועלו של איברט. נראה שדמותו הצליחה לשקף באופן מדויק גם את מקומו של הקולנוע כאמנות שיכולה להיות, כשהיא במיטבה, מתוחכמת מאוד ותקשורתית מאוד בו-זמנית, מבלי להעליב את האינטליגנציה של צרכניה.

משום מה הזכיר לי הסרט על איברט ריאיון שערך לפני כמה ימים עודד בן עמי בתוכניתו "שש עם", עם השחקנית איילת זורר. הראיון נשמר לסוף המהדורה, לשלב הפרפראות, כמקובל בתוכניות אקטואליה. בן עמי הוריד את קצב הדיבור שלו, כאילו הוא מדבר עם אדם מוגבל בשכלו. כל הסימנים הצביעו על כך שכעת מדברים על דברים לא חשובים. זורר כבר מזמן הוכיחה שהיא אשה אינטליגנטית ומודעת לעצמה. ובכל זאת, היא נאלצה לענות על שאלותיו המטופשות של בן עמי, שעסקו במושגים ריקים כמו "הצלחה", בנושא הטחון "תיאטרון או קולנוע" (נראה שאפילו זורר התקשתה לזכור מתי לאחרונה שיחקה בתיאטרון) וכמובן - איך זה להיות שחקנית ישראלית בעולם אנטישמי. בקיצור, דיון מעניין על קולנוע זה לא היה. ולא יכול היה להיות, כי האתוס המקומי אינו כולל עיסוק רציני בתרבות. יום אחד, אם נגמור את מאבק ההישרדות שלנו, אולי גם פה למבקרי קולנוע תהיה חשיבות כמו שהיתה לרוג'ר איברט.

"החיים עצמם". ויכוחים שבישראל אפשר לראות רק סביב פוליטיקה

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ