רוית הכט
רוית הכט
רוית הכט
רוית הכט

יומן, ערוץ 1, יום שישי, 19:58

במהלך הראיון שלה עמו, למעשה די בתחילתו, איילה חסון הביאה ליאיר לפיד כאפה לפנים. אני משתמשת בכוונה בביטוי השגוי מפולקלור בית הספר המקיף ורווי האלימות שבו למדתי, מפני שלמרות העילגות המצמררת שאצורה בו, הוא מבטא בצורה מיטבית את מידת הברבריות שבאקט. כאשר אדם מכה אדם אחר בפניו, הוא לא סתם "סוטר לו", וגם לא "נותן לו סטירה", אלא מביא עליו חרפה וזעם מטורף. בבית הספר אפשר ורצוי היה ללכת מכות, אבל לפי הכללים. אפשר היה לפצוח במחול דחיפות הדדיות, זה עשה את העבודה ללא גרימת נזק ממשי. אפשר היה להצמיד מצחים קמוטים מזעם, להתגושש קצת ואפילו במקרים קיצוניים לשלוח רגל כדי לפגוש באוויר את רגל היריב. אבל אסור היה להביא כאפה בפנים. זו לא רק פעולה משפילה ומבזה, אלא גם כזו שמפקיעה מהמותקף את היכולת להגיב בהיגיון, ועל כן מסכנת את התוקף.

אחרי כמה שאלות שהראשונה בהן "התחפשת לקוסם?" - המתייחסת למעשה ההכחשה של קדנציית לפיד באוצר, אך רומזת לשרלטנותו לכאורה של הדובר - הגיעה הכאפה: "האמת היא שאתה אלוף במלים. זה מה שאתה". במקום לחמם את הזירה לאט, במקום לתת לצופיה להגיע למסקנה הזו בסוף הראיון, כתוצאה מכישורי הראיון שלה, בום טראח – סאב־טקסט בפרצוף. "אתה משטה בציבור", "אל תשלח אותי לספרים, תגיד: אני אמליץ על יאיר לפיד", היו חלק מהחבטות שבאו אחר כך. וגם אם היה להן מקום בראיון עם לפיד, והיה להן, וגם אם יש בהן מידה רבה של אמת, ויש בהן – באווירת העצבים הן רק נערמו זו על זו כאבנים גסות, חסרות אפקטיביות עיתונאית.

חסון, שבעבר התוודיתי כאן על אהבתי אליה, יודעת להיות מראיינת נוקבת וקשוחה על בסיס ענייני, ואת המצע המדיני הדמיוני של יש עתיד או את מעשה הקסם שבחסותו ניתק עצמו לפיד מכהונה לא מאוד מוצלחת כשר אוצר – אפשר וצריך לתקוף. למעשה זה מה שעושים כשפועלים מתוך מוטיבציה עיתונאית בריאה. אבל המוטיבציה שעמה עלתה חסון להתקפה בליל שבת היתה אחרת: היא פשוט רצתה להשפיל את יאיר לפיד. הראיון שלה עמו לא שיקף חדות ותחכום אלא שנאה ובוז.

לפיד שהתעצבן הצליח איכשהו לשמור על שליטה. למעשה, הראיון הזה עשה לו שירות לא רע. הוא הרוויח נקודות כי ספג בכבוד מבלי לעשות מעצמו צחוק, וגם כי הצליח להעביר בו־זמנית שני מסרים: א. שהוא למד מטעויות, וכבר איננו אותו יהיר, ב. שהוא מתכנן להיות ראש הממשלה ולא בעוד הרבה זמן. אומרים על חסון, ואינני מקבלת את תיאוריית הקשר הזו כפשוטה, שהיא עיתונאית חצר של נתניהו. דווקא היא גינתה אותו במהדורה, כשהגנה על עובדי רשות השידור בתגובה לסרטון הליכוד שהשחיר אותם בגסות. זה היה גינוי אלגנטי, מאופק אך חריף דיו ("מי מתגאה בפיטורי עובדים"?). אין לא יכול, אמרה המורה. יש לא רוצה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ