רוגל אלפר
רוגל אלפר
רוגל אלפר
רוגל אלפר

השבוע שעבר עם ג'ון אוליבר, 22:00, הוט פלוס

שמאלנים בישראל מפגינים התלהבות מביכה מכל התייחסות של הסאטיריקנים המובילים בטלוויזיה האמריקאית למצב הפוליטי והמדיני כאן. בכל פעם שאחד מהם מתבטא על הנעשה פה, מוצף מיד פיד הפייסבוק שלי בשיתופים מתמוגגים ומעריצים.

התופעה הזו נגועה בקורטוב קרתנות. בשביל הישראלים המתמעטים שהשקפת עולמם אוניברסלית, ושחשים קרבה נפשית גדולה יותר לניו יורק, לוס אנג'לס, לונדון וברלין מאשר לאשדוד, ירוחם ועכו – מה שנראה כבנאלי, המוני ועממי ב"ארץ נהדרת" או ב"גב האומה", מצטייר כאיכותי ויוקרתי בהגיעו מאמריקה. אבל היא מעידה גם על רעב עצום לסוג מסוים של סאטירה שהטלוויזיה הישראלית מצנזרת ביודעין.

קחו לדוגמה את ג'ון אוליבר. כמו המנטור שלו ג'ון סטיוארט, הוא יושב במשך חצי שעה ומגיש באווירה סאטירית אמירה דעתנית ומנומקת, מגמתית בלי להתנצל, שסדר יומה הליברלי ניכר בעליל. הוא לא בא רק לבדר. הוא בא להעביר מסר נוקב בנימה מבדרת. יש הבדל. בטלוויזיה הישראלית אין אפילו תוכנית אחת כזו. אף עיתונאי ישראלי דעתני ושנוי במחלוקת לא קיבל מידת חופש דיבור שמתקרבת אפילו לזו שממנה נהנה אוליבר. לא ב"הוט", לא ב"יס", בוודאי שלא בערוצי השידור.

ויש להדגיש: בכוונה הגדרתי את אוליבר כ"עיתונאי". גם סטיוארט הוא עיתונאי. הם עיתונאים בעלי כישורים קומיים. עיתונאים שהומור הוא כלי עבודתם המרכזי. אבל הם לא קומיקאים. הם עיתונאים. קומיקאי שואף להצחיק. עיתונאי כמו אוליבר משתמש בהומור כדי להעביר מסר מנומק ומתוחקר היטב. עיתונאי מצחיק הוא מסוכן לשלטון לאין שיעור מקומיקאי. בכל ערוצי הטלוויזיה הישראלית, אין עיתונאי מצחיק אחד כזה. ואם אי-פעם יהיה (לא יהיה, אבל נגיד), הוא לא יהיה שמאלן. כי בטלוויזיה יראים מכעס הרוב הימני. זה רע לביזנס. "תל אביבי" היא מלת גנאי בתעשייה הזו.

סטיוארט ואוליבר לא מלמדים אותנו משהו על נתניהו, אבל הם מלמדים אותנו משהו על חופש דיבור. כשג'ון סטיוארט כינה את התשואות לנתניהו בקונגרס "המציצה הארוכה ביותר שגבר יהודי אי-פעם קיבל" – לא היה שם ליאור שליין שיאזן אותו.

בתוכנית אתמול התייחס אוליבר לנתניהו. בניגוד לסטיוארט, הוא לא הצחיק ולא הבריק. הוא הרשים הרבה יותר במונולוג שניתח איך רשויות מקומיות באמריקה עושקות עניים שחייבים כספי קנסות, תוך הצגת טיעון בנוי כהלכה והבאת דוגמאות להמחשה. מדובר בפיצוח מקורי של בעיה עיתונאית עתיקה: איך הופכים את התחקיר החשוב לתוכן מעניין. הפורמט פשוט, ובכל זאת, לא תזכו לקבל אותו בעברית. תחקירן־סאטיריקן, זה הרי מעורר אנשים לחשיבה. זה משפיע. זה משנה דעות. קברניטי הטלוויזיה בישראל לא רוצים להתעסק עם כאב ראש כזה.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ