רוגל אלפר
רוגל אלפר
רוגל אלפר
רוגל אלפר

זו היתה מסיבת העיתונאים הכי מסמורטטת שאפשר להעלות על הדעת. כשראש הממשלה סיים לשאת את דבריו וחזר לשולחן, ושר הביטחון התרומם מכסאו כדי לגשת לפודיום, הם התנגשו. לא היה שם מספיק מקום. הם, הרמטכ"ל, המפכ"ל והשר לביטחון הפנים נדחקו מסביב לשולחן מעט קטן מדי. שר הביטחון נאלץ להכניס את בטנו, להסתובב לצדו ולהיעמד בפרופיל כדי שראש הממשלה יוכל להידחק פנימה. כאילו שהם קבוצה גדולה מדי של אנשים, שהתיישבה בשולחן באיזו חתונה באולם אירועים זול בצומת סגולה, איזה אולם "ונוס" או משהו כזה.

השולחן כוסה במפת כחול לבן, שעליה, כמו באותה חתונה באולם בצומת סגולה, הונחו השלטים המשולשים הקטנים עם שמות הנוכחים. נתניהו נואם יפה באנגלית אמריקאית, אבל האירוע הזה היה הכי רחוק מאמריקה. אין יותר רחוק מאמריקה מזה. הכל נראה אפרורי ודל, מגובב ומאולתר לגמרי. אפשר היה לדמיין שמתחת למפה מתחבא בעצם שולחן מתקפל, שאיזה סדרן גרר ברגע האחרון מהמחסן, ובקושי הספיק להעביר עליו ניגוב עם מטלית לחה כדי להסיר את האבק וקורי העכביש לפני שהתחיל השידור החי.

בנימין נתניהו במסיבת העיתונאים. צילום מסך מערוץ 10צילום:

והפודיום שסמוך לשולחן הוצב דחוק בפינת האולם. היה שם צפוף. נתניהו לא למד כלום ממושיק גלאמין. לא היה אוויר. בחלק מהפריימים בערוצי השידור שהעבירו את מסיבת העיתונאים בשידור חי, לא נכנסו במלואן המלים "משרד ראש הממשלה" ו"מדינת ישראל" שמוטבעות על הקיר באותיות זהובות. רק "ש הממשלה" ו"נת ישראל". זה לא מכובד. זו חלטורה.

את מסיבת העיתונאים הזו אפפה התחושה שממשלת ישראל כבר איננה מסוגלת לשדר ממלכתיות, רשמיות, עוצמתיות וחגיגיות. לא מסוגלת לעשות שריר טקסי, להיראות סמכותית. כבר לא מסוגלת אפילו לזייף את הפוזה הזו. אפילו לא במעמד כזה. כשמלים לא צריכות להיות מגובות במעשים. מעמד סמלי. כשכל מה שצריך זה לשדר לאזרחים את ההוד וההדר של המדינה, של בעל הבית. כל מה שהם הצליחו להפיק זו עליבות.

הם ישבו שם, חמשת הנואמים, מרפקיהם נוגעים אחד בשני. ומן הסתם גם ברכיהם מתחככות, מתחת לשולחן. ניכר שלא היה נוח. כך זה בימים אלה, במסיבות העיתונאים של ש הממשלה של נת ישראל.  

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ