להיות בן תמותה זה סיפור לא פשוט

הפולחן הטלוויזיוני של זקן השבט על ערש דווי מזכיר: אפילו פרס הנצחי ימות, ורובנו נמות צעירים יותר ואחרי שנשיג בחיינו הרבה פחות. לכן עדיף להשתמש במושגים כמו "לא פשוט" במקום "קשה"

רוגל אלפר
רוגל אלפר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סיקור מצבו של פרס. רק מיטיבי לכת הבקיאים ברזי מקרים מן הסוג הזה מסוגלים לבאר את פשרו בסמכותיות
סיקור מצבו של פרס. רק מיטיבי לכת הבקיאים ברזי מקרים מן הסוג הזה מסוגלים לבאר את פשרו בסמכותיותצילום: צילום מסך ערוץ 2
רוגל אלפר
רוגל אלפר

הסיקור הטלוויזיוני של אשפוז פרס, כל הערוצים

המושג המרכזי בסיקור הטלוויזיוני את מצבו של פרס הוא "לא פשוט". שמעון פרס עבר אירוע לא פשוט. מצבו לא פשוט. אלה שעות לא פשוטות בשביל המשפחה. המשפחה תצטרך לקבל החלטות לא פשוטות. לא פשוט לאדם בגילו לעבור ניתוח כזה. נקודת המוצא של פרשנות המומחים הבכירים מתחום הנוירוכירורגיה תמיד מתחילה בכך שהם אינם מטפלים בפרס בעצמם ולכן בעצם לא יודעים את "הפרטים" - אבל מהמעט שנמסר לציבור הם מסיקים כי לא פשוט לאדם בגילו של שמעון פרס להחלים ממצב כזה.

הכוונה ב"לא פשוט" היא "קשה". אירוע מוחי קשה, מצב קשה, שעות קשות, החלטות קשות. "לא פשוט" הוא צירוף מלים שנועד למסך קמעה את האימה הגוברת מפני מותו של נפיל, זקן שבט. מוות כזה תמיד מעמת את השבט כולו עם ודאות המוות הממתין לכל אדם. אפילו שמעון פרס הנצחי ימות, ורובנו נמות צעירים יותר ואחרי שנשיג בחיינו הרבה פחות. זו תזכורת מפחידה. ולכן עדיף "לא פשוט" על "קשה". זו אמת "לא פשוטה" – קרי, מורכבת, עם פנים לכאן ולכאן, פתלתלה, מעורפלת. להבדיל מאמת "קשה", שהיא חד-משמעית, אכזרית. "לא פשוט" היא מטבע לשון המרככת את המכה.

איזו מכה? ובכן, אירוע תקשורתי מתגלגל שהפן העיקרי בו רפואי נוטה לאמץ מיידית מונח טכני שנשמע כלקוח מלקסיקון מקצועי המוכר רק למביני עניין. ומכאן שרק מיטיבי לכת הבקיאים ברזי מקרים מן הסוג הזה מסוגלים לבאר את פשרו בסמכותיות. וכך יוצא שכל הדוברים סיגלו לעצמם מבלי משים את השימוש במלה "דמם" במקום "דימום". לא רק הפרופסורים ומנהלי המחלקות אומרים "דמם". גם הכתבים, הפרשנים הפוליטיים, המגישים והקריינים אומרים "דמם". מה ההבדל בין "דמם" ל"דימום"? אין. זה היינו הך. שתי הטיות זהות במשמעותן של אותו שורש. ככל הנראה אפילו אין ביניהן הבחנה ברזולוציה גבוהה של נימי נימים של דקויות. גם הקטנוני שבנוקדנים יתקשה להצדיק את העדפת "דמם" על "דימום" לתיאור המתרחש במוחו של שמעון פרס. לצופים ברור שכשהראשים המדברים בטלוויזיה אומרים להם "דמם", הם מתכוונים בדיוק ל"דימום". ומצד שני, ל"דמם" יש אאורה של סוג מיוחד מאוד של דימום, איזה זן אקזוטי, זהה כמעט לדימום ובכל זאת שונה ממנו, כמו ניב הררי של שפה המדוברת גם בשפלה.

"דימום" היא כמובן הצורה המקובלת, היומיומית והשגורה לשימוש בשורש הזה. אבל היא כה אפרורית ובנאלית עד כי היא משרה תחושה מתסכלת שלפרשנות אין מה להוסיף על סכימת הידע העומדת לרשות ההדיוט המצוי. רוצה לומר, דימום מוחי זה רע. וככל שהדימום חזק יותר והדם הנספג במוח רב יותר, כך זה רע יותר. אבל השימוש ב"דמם" יוצר אווירה מדעית של השתלטות על עולם הטבע באמצעות המשגתו המדויקת. זה כמו המיסטיקה של שפה צבאית: "פגש" במקום "פגישה". שפה טכנית מייצרת אסוציאציה אוטומטית של טכנולוגיה מתקדמת, של התמקצעות. משל דימום הוא מה שקורה כשמאן דהוא הקוצץ בצל במטבח נחתך באצבעו ונזקק לחבישה ביתית או פלסטר, ואילו דמם הוא מה שמתרחש בחשכת הגולגולת ובמחלקות לטיפול נמרץ ומצריך שבע שנות לימוד פלוס סטאז' של ארבע שנים כדי להתחיל אפילו להבין את משמעויותיו. ה"דמם" לקוח מתורת הנסתר. הוא מסתורי. דימום הוא פשוט. דמם הוא לא פשוט.

בפולחנים טלוויזיוניים כאלה כולם מבקשים מכולם להתפלל – למרות שפרס חילוני וכל הטיפול הרפואי בו נטוע עמוק בתוך העולם המדעי, הרציונלי והנאור שהוא פרי השקפת העולם החילונית. כשאדם שוהה במחלקה לטיפול נמרץ, אלוהים מת. והאימה מוודאות המוות הממתין לכל אחד מהמשתתפים בפולחן הטלוויזיוני שמדמה אשמורה לאומית רציפה סביב מיטת חוליו של זקן השבט – צופים, אנשי תקשורת, רופאים – רק מדגישה ומבליטה את היעדרו של אלוהים מהעולם הזה. הבקשה לתפילה מביעה כמיהה נואלת, חסרת אונים, והכי אנושית, לקיומו של כוח עליון רחום שיפרוש את חסותו על פרס באמצעות השגחה פרטית על שיקומו הבריאותי, ויעניק בכך לכולנו גאולה מהאימה המצמיתה של המוות הוודאי, תקווה לחיי נצח. להיות בן תמותה זה סיפור לא פשוט.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ