שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

"פצועים בראש" לוקחת את עצמה ברצינות מדי

יש הרבה דברים טובים בסדרה החדשה מבית היוצר של גיא עמיר וחנן סביון. המתח עובד, המשחק זורם ואפילו אגם רודברג מפתיעה. הבעיה מתחילה כשנדמה שהמשורר התכוון לסדרה מתוחכמת, מפתיעה ובעיקר אחרת. כי כל אלו, היא לא מצליחה להיות

אפרת בארי, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אפרת בארי, עכבר העיר

לפני קצת יותר משלוש שנים הופיעה בשורה חדשה ומרעננת בטלוויזיה הישראלית. הבשורה לא היתה מחתרתית במיוחד, להפך, עלילת טלנובלה ודיאלוגים שלא היו עוברים בסדנת תסריט בסיסית, הגיעו עם קצב נכון, שחקנים זורמים ואווירה חדשה ומגניבה. "עספור", שהגיעה אחרי שתעשיית הטלנובלות של ערוצי הלווין והכבלים פשטה את הרגל, כבשה את הצופים. ההורדות ב-VOD, הדיבור שתפסה ברשת ואפילו הסלנג שהצליחה להשריש הפכה את ארבעת הירושלמים לדבר הכי חם על המסך.

גיא עמיר וחנן סביון (או קצר וניוטון בשבילכם), שני אלמונים עד שהציפור שלהם התעופפה, קיבלו הכרה שכל תסריטאי מתחיל היה רוצה לקבל, והסדרה החדשה שלהם, "פצועים בראש", הפכה לאחד הסודות הכי גדולים בתעשייה עד לא מזמן. לא ממש ברור למה, אבל חוץ מהעובדה שתשחק בה אגם רודברג הרבה לא נאמר על סדרת המתח הדרמטית החדשה.

הפתיחה, שאכן דרמטית ומותחת, דווקא נראית מבטיחה. בחורה צעירה נדרסת בזדון על ידי סוטה מגעיל. אבל אז אנחנו חוזרים לשנת 2008, שם שני מסתערבים, סער ויקי, (גיא עמיר וחנן סביון) עושים את הפעולה הכי אמינה שיש: הורגים מחבל בכיר בג'נין, מצליחים לברוח ואף להערים על צה"ל. עד כאן הכל בסדר: בסדרות שלא לוקחות את עצמן ברצינות אין בעיה להציג סצנה כזו, גם אין בעיה להציג סצנות נוספות עם חורים ענקיים בתסריט כמו בהמשך (הפרשי הזמן שלא קיימים בין הסצנה בה עולה מאיה (אגם רודברג) לחדר עם "ג'ו" עוד לפני שאבא של ענבר (אלי גורנשטיין) "מאשר" את הפעולה; רק בפרומו לפרק הבא אנחנו מבינים שמי שעונד את הטבעת "מאשר" פעולות נקם, ולא כשאבא של ענבר עושה זאת; בזמן שסער קונה את הברז מאיה כבר בחדר עם הרוצח ועוד ועוד). אבל למה להיות קטנוניים. ב"עספור" הפאקים האלה בעלילה עבדו מצוין. את מי זה עניין בכלל? הבעיה מתחילה כשסדרה כזו כן לוקחת את עצמה ברצינות.סצנת הפתיחה דווקא מבטיחה:

יקי וסער של 2013 לא מדברים אחד עם השני, כשהאחד שוטר שהסתבך והועבר לתל אביב, והשני עובד בבית מלון, ובהמשך מתברר ששייך לארגון שלקח על עצמו ללחום למען הצדק ולהרוג כל חלאה אנושית מיותרת. גם עד כאן הכל בסדר. קודם כל המשחק באופן כללי בכלל לא רע, אגם רודברג שבעבר הופיעה בטלנובלות בעיקר, דווקא מצליחה להפתיע בינתיים ולהשאיר את הצופה במתח מהסוג הטוב. חנן סביון וגיא עמיר מנסים גם הם ללכת על פאן דרמטי, אבל איכשהו המתח ביניהם מזכיר מדי את קצר וניוטון, אפילו שלא מדובר בדמויות קומיות במקרה הזה. ובכל זאת, משהו עובד נכון. יש קצב טוב לסדרה, זורם, מותח, אחר. גם הרעיון שעומד בבסיס הסדרה מעניין. חבורת אנשים, שלכאורה לא נראה שיש קשר ביניהם, עומדים מאחורי ארגון צדק חתרני ומחתרתי, כשהמפגש בין הדמויות הראשיות ככל הנראה יתנגש בהמשך. אפילו הדם בסדרה נראה לא רע בכלל, יחסית לסדרות ישראליות. גם האקשן, אם זה האמבולנס המתפוצץ, תאונת ה"פגע וברח" או סצנת הרצח במלון, מצליח לעבוד.

אבל הרצינות בה הסדרה מוגשת היא שבעייתית פה. ההשוואה בין "פצועים בראש" ל"עספור" לא הוגנת, אבל היא גם בלתי נמנעת. הסדרה החדשה מבית היוצר של סביון ועמיר חסרת האותנטיות והחדשנות של "עספור", כשהבעיה העיקרית שלה היא שנראה שמדובר בסדרת דרמה מותחת, שיוצריה לוקחים אותה ברצינות תהומית. אם התסריט היה תואם את הרצינות הזו, ההשוואה הנ"ל היתה נמנעת, אבל כששני השחקנים הראשיים לא באמת מצליחים "להיפטר" מתדמית קצר וניוטון או לכתוב סדרה מתוחכמת באמת (וימים יגידו ואולי נופתע) עולה תחושת געגוע אצל הצופה. אם נגלה בהמשך שמדובר בסדרה קלילה שגם מותחת, גם נוגעת וגם מצחיקה ובעיקר מהנה, נצליח להתעלם לגמרי מהחורים בתסריט ומשאר הבעיות, ולהתרווח בכיף על הספה, ליהנות מ-40 דקות ייחודיות פעם בשבוע, שפה חדשה ומתח קליל וטוב. לא ככה?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ