ארז אפרתי ב"עובדה": וידויים של מצפון לא נקי

הבחירה המשונה של מערכת "עובדה" לראיין את ארז אפרתי, מאבטח הרמטכ"ל שהורשע בניסון אונס, לא רק נתנה לתוקף הזדמנות למרק את מצפונו, אלא המשיכה לתחזק את התפיסות המיושנות לגבי מעמדן של הקורבנות

דנה נפתלי, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דנה נפתלי, עכבר העיר

ארז אפרתי יושב מול כתבת "עובדה" נסלי ברדה בעיניים מושפלות וגוף כפוף, וכל כולו ניסיון לעורר אמפתיה. הוא נראה מסכן, שפוף ותשוש מהתלאות שעברו עליו בשנים האחרונות. אם לא היינו יודעים במי מדובר היה קל מאוד לחוש רחמים כלפיו הגבר האומלל בפריים טיים של ערוץ 2. אלא שהריאיון האינטימי עם עבריין מין מורשע תחת הכותרת "תכנית תחקרים" עושה לעוול לצופים. כי הניסיון להביא את הצד שלו בסיפור בסך בכל ממשיך את הקו הרגיל של התקשורת והציבור בנטייה להאשמת הקורבן.» עובדה - לכל הפרטים» מדוע סולק חצרוני מתכנית הבוקר?זוהי לפחות הפעם השניה (חנן גולדבלט ב"אולפן שישי", ד.נ.) שאנחנו מקבלים וידויים של תוקפים מינית מורשעים, שכל תכליתם היא לעורר אהדה. להבדיל, כשאורלי אינס התראיינה ל"המקור" בערוץ 10, נדמה היה שכולם (המרואיינים וחלק מהעיתונאים באולפן) ניסו למצוא חורים בעלילה שלה, ולהבין כיצד הגבר הוא הקורבן והיא התוקפת. לראייה נתנו לרזי ברקאי לערער את אמינותה בסוף התכנית עם המשפט - "היא לא תמה". כל אלה נועדו רק כדי להזכיר לנו שנשים תמיד מפתות, גברים תמיד פועלים מתוך חולשה והם בסך הכל אנשים טובים. העיסוק בגברים הפוגעים היא תמיד במה שנלקח מהם, כיצד יתגברו, לצד חרטה שנועדה להשקיט את מצפונם יותר מאשר שנועדה להגיע את ליבן של הקורבנות שלהם.

ארז אפרתי הוא לא הקורבן כאן, וזה משהו שב"עובדה" כנראה שכחו. ישנה בחורה שהותקפה לפני שש שנים, שעדיין חווה את הטראומה של ניסיון האונס ולפי עדותה, עדיין לא מסוגלת להתמודד עם העולם שבחוץ בצורה בריאה. היא הקורבן והיא זו שאמורה לראות את הפנים של התוקף שלה על המסך ולשמוע כמה הוא מצטער, כמה הוא מסכן וכמה קשה לו לחזור לחייו הרגילים.

תחרות אמפתיה

ההצגה של "עובדה" את אפרתי כקורבן היא ניסיון ציני לספר את הצד שלו בסיפור, כשבפועל לשים אותו על המסך זו מסחטת רייטינג על גב נשים שנפגעו. זוהי בדיוק אותה ציניות ששלטה בכתבה שעשו ב"אולפן שישי" לפני מספר חודשים, כשראיינו את חנן גולדבלט לרגל השקת המחזמר שכתב. גם בכתבה ההיא נתנו במה לגולדבלט שאמר שהוא מצטער על מעשיו והביע חרטה בפומבי. גם הכתבה ההיא וגם הפרק האחרון של "עובדה" יצרו תרעומת בקרב נשים רבות, שחשות שנותנים לגיטימציה לתוקפים על חשבון המותקפות האמתיות: הנשים שחוו את הפגיעה על בשרן ושהן אינן יכולות או רוצות להיחשף ולספר על הטראומה שלא מרפה.

מפגן של ציניות. נסלי ברדה וארז אפרתי ב"עובדה" (צילום: יח"צ וצילום מסך)

אין ספק כי אפרתי מעורר המון אמפתיה, יותר מזו שעורר גולדבלט בזמנו, מאחר והחרטה שלו נראית כנה. גם אם נצא מנקודת הנחה שאפרתי אכן מצטער מעומק ליבו על הפגיעה שביצע, אין זו סיבה מספיק טובה להציג אותו על מסך הטלוויזיה. השידור של החרטות המצולמות הללו מהווה טריגר עבור המון  נשים שעברו תקיפה מינית, וברגע שהן רואות אותן על המסך הן חוות את הפגיעה מחדש. מוטב היה אילוליא כל החרטה הזאת הייתה מופנית לפעילות התנדבותית, במקום לפריים טיים של ערוץ 2.

גופי השידור וודאי ישמחו להתהדר בטיעונים כמו "גם הם בני אדם", "הם שילמו את חובם לחברה" ו"אין שום מניע שנספר גם את הצד שלהם בסיפור". אך האם אין שום אלמנט של אחריות אישית בשידורים מהסוג הזה? מדוע אף אחד במערכת "עובדה", שמלאה בעיתונאים מעולים, לא חשב שלשים אדם כזה, שתקף באכזריות אישה הוא צעד חסר אחריות? האם בשם הרייטינג מותר לתת לעברייני מין מורשעים למרק את מצפונם על חשבון הקורבנות ולהסיר אחריות באופן מובהק?

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ