פרק הפתיחה של רמזור: גברים סתומים, נשים כלבות

העונה הרביעית הביאה למסך ייצוגים מעליבים של גברים, נשים, רוסים, הומואים ומה שביניהם, אבל גם קטעים מצחיקים שהזכירו שלמרות הכל, מדובר בקומדיה הכי טובה בטלוויזיה הישראלית

יעל רייף, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
יעל רייף, עכבר העיר

רמזור היא אחת מהקומדיות הישראליות המתפקדות כבר שנים על תקן קונצנזוס כמעט מוחלט. בניגוד לכוסברה- שאותה או אוהבים או שונאים, את רמזור הרוב מחבבים, בזכות הומור סחבקי של חבר'ה, סצנות מוכרות מעולם הדייטינג והזוגיות,  ויציאות שנונות פה ושם. למעלה משנתיים עברו מרגע סיום העונה השלישית ועד לשידור פרק הפתיחה של העונה הרביעית, שבמהלכן חלקנו התבגר, התחתן והוליד ילדים, ולכן גם ציפה לאותה השתקפות קומית של סטטוס החיים החדש בסיטקום הכל- ישראלי והקל כל כך לעיכול.

סצנת הפתיחה של הפרק הראשון שיקפה היטב את הסיטואציה המוכרת להורים טריים, הכוללת את השילוש הלא-נעים-בכלל: אבא, תינוק וחבר שמבקש תשומת לב. לתינוקת קוראים ירדנה על שם הכלבה האהובה, חפר כרגיל מתקשר להתייעץ עם אמיר בנושאי נשים ואמיר, מירי בשבילכם, כל כך מבולבל מכל האחריות הזו שנוחתת עליו, עד שהוא לא שם לב לרגע וגורם לתינוקת ליפול מהסלקל אל שטיח המרופד. מוכר, קרה לכמעט כולנו ולא נעים בכלל. אבל אז, בדיוק ברגע בו מנסה אמיר להחזיר לעצמו את הביטחון האבהי, יוצאת טלי מהמקלחת ומטיחה בפניו את המסר העיקרי של הסדרה, זה שהולך לרדוף אותנו לכל אורך העונה בתחושת דה ז'ה וו שתחזור על עצמה שוב ושוב: "אמא אחראית, רק אבא לא אחראי!"

הסצנה הבאה שמעמתת את הצופים עם לילך, האישה הנוראית ביותר בתולדות הטלוויזיה וגרושתו של איצקו, המשמשת ראש לאריות בכל הנוגע לנשים האכזריות בהיסטוריה ומשאירה את אווה בראון הרחק מאחור. לילך של העונה הרביעית היא אותה לילך קולנית ושתלטנית שהכרנו בעונות הקודמות, אך בהתאם לסטטוס החדש כגרושה, מאובזרת בדחף להפוך את איצקו לסחבה משומשת ובלוייה קצת יותר מסמרטוט. זה מתחיל אמנם בדיאלוג משעשע הנוגע להחזרתה של הבת דניאל עשר דקות לפני הזמן ("היית אמור להחזיר אותה בחמש. אתה חייב לי עשר דקות"), אבל עובר מהר מאוד לסצנת צרחות ופקודות מוכרת מהעונות הקודמות , שמזכירה לפרקים את רגעי הרדייה של קלרה קופרובסקי בקובה, בעלה חדל האישים ב"אלכס חולה אהבה".

מי אני ומה שמי

בין ייצוגים מעליבים של גברים, נשים, רוסים, הומואים ומה שביניהם שחזרו במהלך הפרק, היו גם לא מעט קטעים מצחיקים הודות לכתיבה מושחזת של רן שריג ואדיר מילר שגם מדגים כישורי משחק קומי לא רעים בכלל. זה מתחיל בחלטורות המצוינות רעיונית וביצועית שלו ככוראוגרף, וממשיך בפרצופי המצוקה ופה ושם גם במשחקי המילים שלפעמים עובדים ולפעמים הולכים צעד אחד רחוק ומנדנד יותר מדי. הרגע בו מתדיינים בני הזוג מי יקח תיק והאם אפשר להסתפק בכיסי הג'ינס של הצד הגברי כדי לשאת כמה חפצים, מוכר לרובנו ולכן עבד טוב בתור רגע חמוד ומשעשע שבינו לבינה. גם הביצוע הקומי שכלל קרוב לחמישה עשר מוצרי טואלטיקה שונים שנדחסו לכיס של אמיר הצליח להצחיק, אך כשחזר על עצמו בפעם השלישית, הפך מאוס. אותו יותר מדי חל גם על השיחה עם ובין חברי הקהילה הגאה שהתנהל ב"הומואית" מוחצנת, שכללה פנייה אל אמיר בלשון נקבה.בדומה לאיצקו, לחפר של העונה הרביעית לא היה הרבה לחדש. חפר הוא חפר הוא חפר. הוא מתחיל עם בחורה בבר, ואחרי פחות משלושה משפטים היא מגיעה אליו למיטה, הוא מתאהב על בסיס שבועי ונפרד על בסיס יומי, ובעיקר מהווה ייצוג של רווק הולל ופוחז שלא באמת קיים. אם בעבר נלקחו רוב הסיטואציות בתוכנית מהחיים האמיתיים אך עברו הקצנה כדי להפוך אותן לקומיות ודרמטיות כאחד, הפרק הראשון היה סיטקומי לחלוטין ושולב בנגיעות קומדיית טעויות אפלה, שכללה שכן מאפיונר אכזר, איצקו כרוצח חיות מחמד, חפר בנעלי עקב אדומות ולקינוח סצנת הוצאת נבלה מקבר מאולתר וניסיון לשלוף מגופתה המרקיבה יהלום יקר ערך. לא משהו שקורה תדיר לזוגות צעירים. לפחות לא אלו שגרים בעיר. נכון לפרק הראשון של העונה הרביעית, נראה שהבעיה הגדולה ביותר של הסדרה, היא הזהות המבולבלת ואי היכולת להחליט האם מדובר בסדרה שעוסקת בזווית המצחיקה של זוגיות, הורות וחברות, או שמא בקומדיה סיטקומית נוסח שנות השמונים. ועדיין, גם כעת, כשהאישיות הטלוויזיונית לא ברורה, רמזור היא הקומדיה הכי טובה בטלוויזיה, וזה אומר דרשני אחד גדול ומעורר מחשבה.

רמזור - כל הפרטים והכתבות

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ