סלט מהגיהנום: טירונות האימים של משחקי השף

פרק "מחנה האימונים" הראשון הבהיר ש"משחקי השף" לא עוסקת במתמודדים שלה, אלא בשופטים, ולא בלרגש את הקהל אלא ללמד אותו לבשל. פירה, הרבה פירה

טל לוין, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
טל לוין, עכבר העיר

לפני שנים כמעט רבות, העלו אי שם בערוץ כמעט נידח ריאליטי על דוגמניות. המנחה הייתה גלית גוטמן (חוקרת הירקות בשבילכם), השופטים היו בין היתר מיקי בוגנים ובטי רוקוואי, והאווירה כללה קאט פייטס, תככים ותצוגות אופנה. התוכניות הראשונות הוקדשו לדרמה המוכרת – מצד אחד חבורת נערות שרוצות להתבלט ולהצליח, אבל המראה החיצוני שלהן לימד אותן שהכל מגיע להן, ומצד שני אנשי תעשייה קשוחים, שילמדו אותם שדוגמנות זה ביזנס. מעכשיו הן קולב צייתני, שהאיכות שלו נמדדת כל כמה שהוא מצליח לעשות מה שאומרים לו בלי לצייץ. במילים אחרות, טירונות, החוויה הכל-ישראלית (כמעט), שמתחילה בפזורה מבולבלת ומסתיימת בכיתה מלוכדת. » משחקי השף: סוף סוף אוכל» מתכון למח'מאר של חג' כחיל» ראיון עם עומר עילואן»מאיר אדוני לא מפחד מביקורתעכשיו תחליפו את הנערות הצווחניות בשפים צעירים ובבשלנים וונאבי, את מיקי בוגנים באסף גרניט ואת גלית גוטמן במירי בוהדנה – והרי לכם "משחקי השף". בפרק ששודר אמש (שלישי), ושגאל אותנו סוף סוף מסאגת האודישנים המתישה, נכנסו המועמדים ל"מחנה אימונים". כל שופט נתן משימה, כל שופט בחר נבחרת – ממש כמו פלוגה שמחולקת לשלושה מ"מ (או מ"כים, אל תתפסו אותי בדרגה). אסור לצחוק, אסור להשאיר עמדה מלוכלכת ואסור לעצבן את אסף גרניט – אנחנו ביחידה צבאית סגורה, שרק המובחרים ביותר יכנסו אליה. דרמת הסלט הקצוץ, שבה התבקשו המתמודדים להכין ארבעה ליטרים של ירקות חתוכים דק-דק, הייתה גם זאת שהוכיחה כמה מדובר עדיין במקצוע גברי, תחרותי ומלא אגו. וכך, אם "מאסטר שף" עוסקת ללא הרף באמא של המתמודדים, למתחרים ב"משחקי השף" כנראה יש דדי אישיוס חמורים. דווקא עכשיו, כשכבר סיימנו לשחק ב"של מי המנה הזאת", מתברר הייחוד של הפורמט – שגם אם לא אוהבים אותו, אפשר לראות עד כמה הוא שונה מהמקבילה החיים כהנית שלו. "משחקי השף" היא ממש לא תחרות בישול של מתמודדים שרוצים להשתלב בתעשיית האוכל הישראלית, בדיוק כמו ש"ה-X פקטור" בגרסתה המקומית לא עסקה ביכולת השירה. בשני המקרים מדובר במסלול לימודי, שהמתחרים האמיתיים בו הם השופטים. הם אלה שנלחמים על לב הצופים, הם אלה שנלחמים על הטון, והם אלה שבסוף נזכור. אגב, שתי התוכניות הללו, להבדיל מ"מאסטר שף", שמות במרכזן את "התעשייה". ב-X פקטור ביקשו כל הזמן לייצר איזה כוכב שתעשיית המוזיקה תחבק, ו"משחקי השף", כך נדמה, עסוקה בשיח פנים-תעשייתי עם שפים אחרים ועיתונאי אוכל (ראו ערך הערות ארסיות על מסעדת "רפאל" או מסעדת "מסה"). ואז הגיעה משימת הפירה. הרבה פירה. הרבה הרבה מתמודדים שעושים פירה, ושופטים שטועמים הרבה הרבה פירה. הרבה הרבה פריימים כאלה, של אנשים שעושים פירה. ובכן, משימת הפירה, בבסיסה, היא משימה נכונה. לכאורה מאכל פשוט, אבל כדי לעשות אותו נכון, חלק, סמיך וקטיפתי, צריך לא מעט טכניקה. מי שרוצה לבדוק מקצועית מה שף שווה, יכול לגמרי לבדוק אותו ככה.  רק שכמה שהיא נכונה ומעניינת מקצועית, ככה היא משעממת טלוויזיונית. כי למצלמה, גם הפירה המושלם הוא בסוף משהו בהיר קשה, שהופך לעיסה בהירה רכה, ופריימים אשכנזים שכאלה, כידוע, עובדים קצת פחות טוב מפריימים אדומים, מהבילים וחריפים, שמביאים איתם גם סיפורים מרגשים על הסירים של אמא. אבל אל דאגה, נשארנו במתח. בשבוע הבא נדע מי הצליח למעוך את התפודים יותר טוב מכולם, וגם – המשימה של מאיר אדוני. לאור הנטייה של השף הדומע להרכיב מנות מ-25 מרכיבים, שאחד מהם הוא קציפת רוויון, אפשר להניח שהיא תהיה קצת יותר צבעונית מהשתיים הקודמות. כנראה שבשלב הזה של הטירונות צריך גם את מש"קית הת"ש שתסייע לחלשים.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ