שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

גדעון רייכר בהלם: "היפה והחנון" מספקת בעיקר פניני טמטום

מאחר והיא לא מחדשת דבר, ואת הנזק שנגרם למשתתפיה קל ליושבים בבית להדחיק, רגש של שמחה לאיד הוא הדלק שמניע צפייה ב"היפה והחנון"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל מסר, עכבר העיר

הפרומו לעונה החדשה של היפה והחנון נשמע כמו פרסומת למוצר ותיק ואמין: "היפה והחנון – בדיוק כמו שאתם אוהבים". ובאמת, חוץ מכמה גימיקים (זוג תאומות, אמא של אחד המשתתפים), העונה החדשה של התכנית הכי טראשית בטלוויזיה לא מחדשת שום דבר. מוצר שעובד אין טעם להחליף. והיפה והחנון מספקת כבר ארבע עונות מוצר שהטלוויזיה המסחרית סוחרת בו עוד מימי דודו טופז. » היפה והחנון חוזרת» יפות שבא לצחוק - ריאיון עם בנות "היפה והחנון"תכניות שמצליחות להתברג בלוח השידורים למשך פרק זמן כה ארוך ניחנות בדרך כלל ביכולת לשקף משהו מאוד בסיסי באופי החברה שאליה הן משודרת – משהו שרבים מהצופים יכולים להזדהות אתו. במובן הזה, היפה והחנון מצליחה לשקף רגש אנושי בסיסי מאין כמוהו: שמחה לאיד. באמת קיימות נשים שחושבות שפרס נובל הוא מן הצומח? הפרומו: שמחה לאיד אינו רגש ייחודי דווקא לחברה הישראלית, כמו היפה והחנון (שמשודרת גם בארצות הברית, אנגליה ואוסטרליה). שמחה לאיד הוא פורמט אוניברסלי שמשגשג בחברות מערביות מפותחות. כאלו שבהן אפילו מצוקה חברתית של אנשים, בין אם הן טיפשים (להלן: יפות) ובין אם הם חנונים, ניתן להמיר לנתוני רייטינג. אם פעם בטלוויזיה היו משודרים שעשועוני ידע בהם העונים נכונה על השאלות היו זוכים במחיאות כפיים ולעיתים אפילו בפרס, כיום נדמה שהמטרה הכמעט מוצהרת של משתתפי תכניות טראש-ריאליטי מסוגה של היפה והחנון היא לספק פניני טמטום בשביל הפרומואים שמשודרים בשבועות שבין תוכנית לתוכנית. עבורנו הצופים לא נותר אלא להתנשא מעל משתתפי הפריק-שואו ולגלגל צחוק מדושן בהרבה עונג. בשלב הזה כבר אין טעם להתכחש. כמו שמחה לאיד, היפה והחנון היא תכנית כיפית. התאומות מלול. בכל זאת, המילים של "התקווה" זה די בסיסי  (צילום: דנה קרן)כל הגילטי פלז'ר הזה עובד הרבה יותר טוב אם מתמסרים לאמונה שלא מדובר באחיזת עיניים. שהקרקס שעל המסך מייצג נאמנה את מציאות חיי היום יום של המשתתפים. שבאמת קיימות נשים שחושבות שפרס נובל הוא מן הצומח ושבאמת קיימים גברים שסבורים שהדרך להינצל מחיי בתולים היא לישון באותו חדר עם אמא. כדי להאמין בכל זה צריך להיות תמים לא פחות ממשתתפי התכנית. נדמה שאחרי צפייה בשלושת העונות הקודמות, המשתתפים מבינים מה מצופה מהם ולא מהססים לספק את ליטרת הטמטום\חנוניות הנדרשת. במהלך שלב חידון הידע בהנחיית גדעון רייכר, קשה היה להאמין שמרבית הבנות לא יודעות להשלים את מילות ה"תקווה". במהלך מפגש החנונים עם נטלי דדון, היה מופרך לראות את אורי ברויר, החנון שהביא אתו אקורדיון (שהוא מכנה "מפוחון") כדי לנגן לה שיר אהבה. ככל שהמופע מפליג הרחק יותר אל מחוזות הביזאר, היפה והחנון מרגישה פחות ופחות אמינה. גם מיכאל הנגבי כמנחה החדש, על שלל הבעותיו הציניות, מאותת שאין צורך לקחת את מה שאנחנו רואים יותר מדי ברצינות. אפשר לומר הרבה דברים על היפה והחנון: שהיא סטריאוטיפית, שוביניסטית, מיזוגנית ורדודה. אבל הביקורת הזאת מופרזת ברובה. הדמויות כאן לא משמשות כמודל לחיקוי. להיפך. הבנות המפונפנות והגברים המשונים משמשים יותר כתמרור אזהרה נורמטיבי: כך לא צריך להתנהג. מנקודת המבט הזאת, אפשר להסתכל על היפה והחנון כתכנית כמעט חינוכית. אמנם קרוב לוודאי שהצופה לא ישכיל מצפייה בה, אבל כמו שמחה לאיד, היא גם לא תגרום לו שום נזק. המצב שונה בכל הנוגע למשתתפי התכנית האומללים. יפות וחנונים שכל כך כמהים למקובלות חברתית עד שהם מקצינים מיוזמתם תכונות שבגינן ככל הנראה סבלו כל חייהם. הכל בעידודם של במאים, מפיקות, מנחים ומלהקות. ישנו סעיף בחוק העונשין שקובע איסור על התעללות בחסרי ישע. אולי יום אחד מישהו יחשוב להשתמש בו גם בהקשר הזה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ