הרודן: מותח ומהנה מספיק כדי לחזור

בהסתמך על הפרק הראשון שלה, "הרודן" בהחלט יכולה להפוך ליורשת של "הומלנד", אבל סביר להניח שלא תצליח להשתוות לתוכנית האם

חגית גינזבורג, עכבר העיר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חגית גינזבורג, עכבר העיר

מבקרי הטלוויזיה שצפו בפרק הראשון של "הרודן" (Tyrant) בשבוע שעבר, מאוד רצו להכתיר אותה כ"הומלנד" החדשה או כ"הומלנד של המזרח התיכון". אחרי הכל, היא אוחזת בכל המרכיבים הנחוצים - מגיעה מאותו בית ייצור של גידי רף והווארד גורדון, ומנסה להביא אל המסך הביתי שלנו מצבים מדיניים רגישים, כאלה שמשתקפים דרך עיניהן של דמויות מורכבות מאוד, פלוס אמירה נוקבת על העסק הזה, שנקרא החיים שלנו. הומלנד - כל הכתבות

אם להסתמך על הפרק הראשון שלה, "הרודן" בהחלט יכולה להפוך ליורשת ראויה, אבל לא בטוח שתצליח להשתוות לתכנית האם, שההשוואה אליה היא בלתי נמנעת. "הומלנד" היא סדרת מתח פסיכולוגית, רוויית טוויסטים ותחושת איום תמידית לשלומן של הדמויות. רף וגורדון הצליחו לייצר שם עולם כאוטי ומתעתע והוא זה ששואב לתוכו את הצופים. התחושה הראשונית בצפייה ב"הרודן" היא די דומה. אולי בגלל שהצופה מודע לכך שהסדרה הזו נולדה לאותם הורים, אבל לא רק. תחושת ה"משהו רע תיכף יקרה" נמצאת שם כמעט מהרגע הראשון שבו אנחנו פוגשים את בסאם אל-פאייד (אדם ריינר המעולה), בנו של שליט במדינה איסלאמית פיקטיבית, ששינה את שמו לבארי והפך לרופא ילדים ואיש משפחה אמריקאי לכל דבר. הפלאשבקים לילדותו, ממנה נמלט עשרים שנה קודם לכן, מבהירים כבר מהרגע הראשון שיש לנו כאן עסק עם גיבור מוכה טראומות ילדות ומשליכים אותנו כבר מההתחלה לתוך עולמה המטלטל של משפחת אל-פאייד. עולם שבו האב השליט בוחר להגן בגופו על הבן הבכור בעת פעולת טרור ומפקיר את בנו הקטן, למשל. העולם הזה מסתדר היטב עם כל קלישאה שלמדנו להכיר על השכנים הלא ידידותיים שלנו. אם לשים פוליטיקה בצד, הפלאשבקים הם אמצעי נהדר, שנועד לגרום לנו לא רק לאהוב את בסאם, אלא גם להבין לחלוטין למה הדבר האחרון שמתחשק לו הוא לחזור לביקור בבית.

גם הפעם, כמו בהומלנד, יש לנו כאן את התא המשפחתי המורכב מגבר מסוכסך עם עצמו, אישה כל-אמריקאית שממבט ראשון עושה רושם שאין לה מושג מה עובר על בעלה ומתעקשת להציק לו דווקא ברגעיו הקשים (בהומלד היא הפכה לדמות מורכבת בהרבה מכך, אולי זה יקרה גם כאן) ושני ילדים, בן ובת, שהם סמי-מגניבים ומרדנים וסמי-ילדים טובים וצייתנים. הנטייה המינית המרומזת של הבן מבטיחה לייצר קו עלילה משלה, במדינת איסלם שבה ההומוסקסואליות עדיין נחשבת לפשע. עדיין רחוקה מהומלנד. צפו בטריילר ל"הרודן":

יש לנו כאן גם את דמות הרשע האולטימטיבי. אחיו של בסאם, ג'מאל (אשרף בראום) זה שנותר בבית וספג את החינוך הרצחני, תרתי משמע, של אביהם והפך לאדם משובש למדי, שלא לומר – מפחיד. אלא שרף וגורדון לא באמת מייצרים דמויות של רשעים טהורים. גם להן יש היסטוריה שמסבירה, לפחות באופן חלקי, את האירועים שהובילו אותם להפוך לאנשים האלה. וכך, לקראת סוף הפרק, מבליח מג'מאל איזה ניצוץ של רגישות, כשהוא מטיח באשתו, אותה מגלמת מורן אטיאס, שהיא לא אוהבת אותו. בסוף הפרק נדמה שהוא נהרג או נפצע אנושות בתאונת דרכים, אבל ברגע האחרון הוא פוקח את עיניו, כך שסביר מאוד שניתקל בו שוב.

בסך הכל, הפרק הראשון של "הרודן" היה מותח ומהנה מספיק כדי שנחזור לצפות בה שוב. העניין היחיד שמעט הפריע לחלק מהצופים, אולי ירגיש מעט שולי, אבל יש בו טענה לגיטימית – אם הסדרה כולה מתרחשת במזרח התיכון, כשהשפה השולטת היא ערבית, איך זה שהן מדברות רק אנגלית, גם זו עם זו, מבלי שיש לכך הצדקה? אולי זו הבעיה כשמייצרים סדרה אמריקאית שעלילתה מתרחשת רחוק מאוד מאמריקה. אין ספק ש"הרודן", לפחות כרגע, רחוקה מהומלנד, ביותר ממובן אחד. "הרודן" משודרת בערוץ YesOH

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ