שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

House of Cards מחדשת רק במדיום

עוד מוקדם לקבוע אם House of Cards הביאה את המהפכה הטלוויזיונית בהרגלי הצפייה, אבל בינתיים החידוש העיקרי שלה הוא המסך שבו היא משודרת. למרות שמדובר בדרמה משובחת שכתובה היטב, אין בה דבר שלא ראינו קודם

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
חן חדד, עכבר העיר

ציפיות גדולות אפפו את השקתה של "House of Cards" בסוף השבוע האחרון. הסדרה, שעלתה באתר הסטרימינג נטפליקס, מסמנת אולי את תחילתה של מהפכה טלוויזיונית עם החלטתו של האתר לצעוד קדימה עם ההרגלים בשינויי הצפייה ולהעלות את כל פרקי העונה בבת אחת. נטפליקס לא רק מאפשרת לצופים לצפות במרתונים של כמה פרקים שירצו בבת אחת ללא פרסומות, אלא גם משנה את עולם הטלוויזיה מבפנים בכך שהיא מספקת תוכן שלא תלוי בשיקולי רייטינג ומוותר מראש על "קליף האנגרז". מאחר שאין צורך למשוך את הצופים למסך משבוע לשבוע, "House of Cards" בוימה באופן שמשכיל לשלב בין המורכבות העלילתית של סדרה טלווזיונית מרובת פרקים ובין סרט קולנוע מושקע שמתנהל בבטחה ובנינוחות. » House of Cards - כל הכתבות» איך נולדה הסדרה שמטלטלת את הטלוויזיה?

כשברקע הנתונים האלו, עוד לפני שנחשפה סצינה אחת מהסדרה החדשה, אינספור מבקרים וצופים החזיקו אצבעות שיהיה מדובר בסדרה מוצלחת. זה אמנם לא הוגן להניח על כתפיה של סדרה אחת את הצלחתה או כישלונה של מהפכה בהרגלי הצפייה, אבל כך בדיוק "הסופרנוס" הובילה את HBO למעמד של רשת איכותית ונטולת צנזורה, "מד מן" העבירה את הכתר ל-AMC, וכעת "House of Cards" מקווה להעביר את התואר לנטפליקס, שכבר הבטיחה להמשיך במהלך עם סדרות נוספות של האתר (כולל "משפחה בהפרעה" שתעלה לאוויר במאי).

כעת, לאחר השקתה המצופה של העונה, ברור שאפשר להירגע. "House of Cards", שנקנתה לשידור בארץ על ידי HOT,  היא דרמה משובחת, שכתובה, מבויימת ומשוחקת היטב. עלילת הסדרה מבוססת על רומן מתח פוליטי שבמרכזו פוליטיקאי שמגלה כי הוא נדחק אל השוליים למרות שהובטח לו מקום מרכזי בממשלה אותה הוביל לבחירות. מאותו רגע, הוא אינו בוחל בשום שיטה, נלוזה או נטולת מוסר ככל שתהיה, כדי להתקדם על פני אלה שהפרו את הבטחתם. הספר עליו מבוסס הפרויקט החדש עובד בעבר למיני סדרה של ה-BBC שהוכתרה על ידי המבקרים כטרילוגיה פוליטית מופתית, ונחשבת לאחת ממאה הסדרות הבריטיות הטובות ביותר של המכון הבריטי לקולנוע.

על בימוי שני הפרקים הראשונים חתום במאי הקולנוע דיוויד פינצ'ר ("שבעה חטאים", "הרשת החברתית") שגם הפיק את הסדרה. בסצנת הפתיחה המבטיחה של הפרק הראשון פרנק אנדרווד, בגילומו של שחקן הקולנוע קווין ספייסי, רוכן מעל כלב שנדרס ומדבר עם הצופים על סוגים שונים של כאב, ועל כך שיש רק מעט אנשים בעולם שמסוגלים לעשות ברגעים מסויימים את מה שצריך לעשות. השימוש בפניה לצופים נחשב כיום, ובצדק, לטריק תסריטאי מעיק ומיותר, אך במקרה של "House of Cards" נעשה בו שימוש אפקטיבי גם במקור הבריטי וגם בגרסה האמריקאית. אנדרווד, שחושף את מחשבותיו ותוכניותיו למצלמה, יוצר תחושה של אינטימיות עם הצופים ומבהיר כי מתחת לפני השטח הוא זה שמושך בחוטים בבית הלבן. הפלירטוט מדושן העונג עם הצופים נעלם כאשר אנדרווד מגלה כי גם הוא עצמו נמשך בחוטים, אבל בכל פעם שהוא חוזר לעמדת כוח ורוקם אסטרטגיה חדשה, הוא שב להביט במצלמה והופך את הצופים לאנשי סודו. מותחת סיפור של שלושה פרקים על עונה שלמה. הטריילר לסדרה:

למרות שהסדרה מצליחה לעמוד בציפיות, בכל זאת מעט מוקדם להתלהב. הסדרה החדשה אולי מספקת דרמה איכותית, אבל היא לא מציעה שום חידוש או מקוריות ובעצם שום דבר שלא ראינו קודם בסדרות סוחפות יותר. "בוס" למשל, הביאה למסך פוליטיקאי עוצמתי ונטול חמלה שמאפיל בכל מובן על דמותו של אנדרווד, "שובר שורות" העבירה את הצופים תהליך פסיכולוגי עמוק הרבה יותר שבו הם מייחלים תחילה להצלחתו של הגיבור הראשי אבל סולדים ממנו ככל שהוא נוקט במעשים שפלים ואנוכיים. "House of Cards" מתבססת בדיוק על אותם האלמנטים, אך מציגה את התנהלותו של הגיבור הראשי בצורה פחות קיצונית ופחות מרשימה.

גם ההשוואה לסדרה הבריטית המקורית משפיעה על חווית הצפייה בגרסה האמריקאית. הסדרה החדשה נותרה נאמנה לסדרה המקורית, ופינצ'ר שמר לא רק על הפנייה לקהל ועל מרבית הדמויות, אלא גם על המשפט האיקוני: "את יכולה בהחלט לחשוב כך, אבל כמובן שאני לא יכול להגיב", בו משתמש אנדרווד בכל פעם שהוא מדליף מידע לעיתונאית צעירה ושאפתנית (השחקנית קייט מארה, שהינה גם אחותה של רוני מארה שכיכבה ברימייק האמריקאי של פינצ'ר ל"נערה עם קעקוע דרקון"). אבל אנדרווד של פינצ'ר מתנהל בכובד ראש ורצינות תהומית, וחסר את הקלילות של איאן ריצ'רדסון שסיפק לדמותו הנכלולית טון קומי בסדרה המקורית. ההשוואה לסדרה הבריטית לא מיטיבה עם הגרסה האמריקאית גם ברובד העלילתי, שכן המתח מתפוגג במהירות עם ההבנה כי הטוויסטים העלילתיים מהסדרה המקורית נשמרו כמעט לחלוטין בסדרה החדשה.

מעל כל אלה, הבעיה הגדולה של הגרסה האמריקאית טמונה בכך שב-13 הפרקים שלה היא מגוללת בקושי חצי מהסיפור שסופר בשלושה פרקים בלבד במיני סדרה המקורית. העובדה שנטפליקס התחייבה מראש לשתי עונות, איפשרה לפינצ'ר והתסריטאים חופש אמנותי שבמסגרתו הם העניקו נפח רחב יותר לדמויות המשניות, ליחסיו של אנדרווד עם אשתו (רובין רייט פן, "הנסיכה הקסומה") ולקווי עלילה שונים, אבל זה לא מונע את תחושת ה"מריחה" המיותרת, בעיקר החל מהפרק השלישי שבו פינצ'ר העביר את שרביט הבימוי לצוותו.

למרות הפגמים של הסדרה, ויש בה כאמור לא מעט, העונה הראשונה של "House of Cards" בהחלט מעניקה חווית צפייה מתגמלת, ומצליחה לסחוף את הצופים, שיכולים להחליט בעצמם אם הם מעדיפים לראות פרק או שניים בשבוע או את 13 הפרקים בבת אחת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ