כתום זה השחור החדש: פייפר, כמה עוד אפשר?

"כתום זה השחור החדש" נוחתת חזרה על המסך לאחר שנת הפסקה. האם הפרק הראשון עומד בציפיות? זהירות, ספוילרים

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

געגוע הוא אלמנט חיוני למערכת יחסים. עם זאת, הוא מביא עמו לעיתים ציפיות אדירות, כאלה שיכולות לעוות את המציאות ולטשטש את הפגמים שבה. וכשנוצר איחוד מחודש, ההתרגשות בשלב הראשון היא כה גדולה, כך שאידאלי למדי לשקוע בטוב ולהתעלם ממה שרע או חסר. אבל צופה טלוויזיה מיומן לא דובק באידאל, מהסיבה הפשוטה  שמערכת היחסים בינו לבין הסדרה שלו לא רגילה או שוויונית. הטלוויזיה כאן בשבילו, לא ההיפך. במקרה כזה, קשה שלא לבחון באופן מדוקדק את המוצר, גם על צדדיו השליליים. » כתום זה השחור החדש - כל הכתבותלקח ל"כתום זה השחור החדש" כמעט שנה לחזור. שנה, במונחים טלוויזיונים, היא די הרבה זמן. זו הייתה שנה מרובת שמועות באשר לליהוק ולעתיד הסדרה, ובעיקר שנה של ציפיות ענק אחרי הפיכתה ללהיט היסטרי עם עונת פתיחה מצוינת. הידיעה על שובה המתוכנן בקונספט הנהדר של רשת נטפליקס, שמשחררת באחת את כל הפרקים בעונה החדשה ממש כשם שעשתה עם הקודמת, הכתה גלים. הציפיות, לפחות על פי מבקרי הטלוויזיה האמריקאים, לא התבדו. ב"Flavorwire" ו- "Salon" כבר הספיקו להחמיא ליוצרת ג'נג'י קוהאן, ולהדגיש שמדובר בסכנת התמכרות קשה. ב- "HitFix" הגדילו ואמרו שאם לשפוט על פי ששת הפרקים הראשונים בעונה הנוכחית, ניתן כבר לקבוע שהיא מתעלה על הקודמת. ב"ניו יורק טיימס" קבע המבקר מייק הייל שפרק הבכורה בעונה השניה הוא ללא ספק הפרק הטוב ביותר שלה, האמנם? על אף ההבטחות הגדולות והגעגוע הנזכר לעיל, לא חלקתי עמו את אותה התחושה.

הלב הפמיניסטי עודנו פועם השאלה שהטרידה את מעריצי הסדרה הייתה בעיקר השמועה על עזיבתה של אחת השחקניות הראשיות, לורה פרפון, המגלמת את אלכס ווס. בתחילה היו תשובותיה של פרפון מעורפלות אולם השמועות התאמתו סופית לפני כשלושה חודשים. אלכס מופיעה בעונה השניה, וכבר בפרק הראשון, אבל באופן נשולי למדי ועל מנת לסגור קצוות. אחרי שסיימנו עם הדאגה הזו, אפשר לחזור לנקודה בה הסתיימה העונה הראשונה - פייפר צ'פמן (טיילור שילינג) מכה נמרצות את פנסטאקי (טארין מאנינג) המרגיזה, האחרונה מתעלפת, ולא ברור אם שרדה את המכות. עוד לא ברור מה יעלה בגורלה של צ'פמן בעקבות העניין. אנחנו פוגשים שוב בצ'פמן כשהיא בבידוד, נגררת על ידי השוטרים למקום לא ידוע. משאית מובילה לאוטובוס, אוטובוס מוביל למטוס. מטוס מוביל לאוטובוס נוסף, ועל פי הנוף הנשקף מהחלון, צ'פמן נשלחה לשיקגו. היא מסיקה שפנסטאקי מתה, והיא מועברת לכלא אחר בעקבות החלטה לשנות את גזר הדין שלה. עוד קודם לכן, במשאית, כשהיא מוקפת שוטרים ואנשי בטחון, אנו מקבלים תזכורת ללב הפועם והפמיניסטי של הסדרה בדבר שיחה אידיוטית בין השוטרים על בחורה מסוימת, הכוללת גם התייחסויות בוטות לישבנה הענוג של מילה קוניס. היוצרות מאותתות לנו שצ'פמן אמנם נמצאת בכלא נשים, אך עודנה שבויה בעולם של גברים ולא סתם גברים - סקסיסטיים ומטופשים. העובדה שהם לא טורחים לעדן את שיחתם בפני צ'פמן מנסה לקרוץ אולי, כפי שעשתה הסדרה פעמים רבות בעונתה הראשונה, לצביעות הפטריארכית שעדיין אופפת את המסך האמריקאי. אל תבנו עליה. לורה פרפון (צילום: AP)צ'פמן מצידה ממשיכה להיות דמות ראשית לא פשוטה, בשל העובדה שחייבים להודות שהיא מעצבנת. אף אחד מהממונים לא רוצה לומר לה לאן היא הולכת במהלך הנסיעה או הטיסה, ומה יעלה בגורלה, גם כשהיא מנופפת בעובדה שמגיעות לה זכויות אנוש בסיסיות. הנוף בנסיעה מגלה לה שהיא נמצאת בשיקגו והיא מושלכת לתא כליאה חדש, במתקן כליאה אחר. זה גם הזמן לומר שאם התגעגעתם לשאר האסירות הצבעוניות שליוו אותה בעונה הראשונה - לא תמצאו אותן כאן, ומוטב שתדלגו לפרק השני. הדבר הלא נכון במקום הלא נכון הדיון בסדרות טלוויזיה מתרכז לרוב ביוצרים, הכותבים והתסריטאים. לעיתים נדירות מוזכר גם הבמאי והוא מקבל איזושהי התייחסות, לרוב כשמדובר במבע יוצא דופן. אבל במקרה של הפרק הראשון בעונה השניה של "כתום", לא ניתן להתעלם מהבמאית ג'ודי פוסטר, כן ה-ג'ודי פוסטר הזו, שעושה עבודה לא רעה בהבניית מתח ויזואלי, עם שילוב קל של טרמינולוגיית סרטי אימה ועד לסיום מותח שמצליח בכל זאת להזכיר למה אנחנו מתים להמשיך לראות. בעוד האימה והפחד מרומזים בעונה הראשונה, פוסטר נותנת בראש עם תקריבים של מזון מרוח על הקיר, מקקי ענק ובעיקר בחוסר פשרה על מבע מלחיץ ומאיים. העניין הזה תואם נהדר את התרחשות הפרק בחלל זר עם דמויות חדשות שלא הכרנו בעבר.

צ'פמן כרגיל, עושה את הדבר הלא נכון במקום הלא נכון ודורכת בטעות על המקק האהוב של שותפותיה לתא, כך שהיא נאלצת למצוא להן תחליף דוחה ראוי, בידיה החשופות. חוסר האונים שלה מול הבנות החדשות מובן, אבל שוב - מעט מרגיז. כמה אפשר לרכב על אלמנט "פייפר המסכנה והמטופשת, מה עוד יקרה לה?". גם המונולוג הכואב של צ'פמן בטיסה לאסירה רנדומלית, מוסיף להוכיח שהדמות הזו לא התפתחה או עברה שינוי מהותי, על אף מה שכביכול עבר עליה, וזו נקודת החולשה הראשית של הפרק. היא עדיין בוטחת בזרים גמורים למרות שאלו מוכיחים פעם אחר פעם אחרת, ועדיין מאמינה בחרטה, ובטוב שבאדם. חייבים להודות שהיא קצת מעצבנת. פייפר צ'פמן (צילום: AP)

כרגיל, הפרק מהול גם בתמונות עבר מחייה של העסקנית הראשית בו, במקרה הזה צ'פמן הקטנה, שמגלה שאביה בוגד באמה, ומופתעת לגלות שזו מסרבת להתעמת איתו ומעדיפה להעמיד פני משפחה מושלמת. הסיפור, איך לא - מתחבר לדרמה הראשית בפרק: פייפר שוב שוקלת אם לעשות את הדבר הנכון, להודות במשפט המתקרב שהכירה את ברון הסמים ושותפה לפשע של אלכס, או לחוס על בת זוגה לשעבר, ולא להסתכן בכך שאותו ברון ידאג לנקום בה כשתצא לחופשי. צ'פמן (אזהרת ספוילר חמור) מתחבטת כל הפרק ובסופו של דבר עושה את הדבר הנכון. עבור אלכס. לא עבורה. היא משקרת תחת שבועה בניגוד לאזהרות. לעורך הדין שלה תסביר אחר כך: "אני יודעת שלא תבין למה, אבל הייתי חייבת לעשות את זה". נו באמת. שניה לאחר מכן יתברר שאלכס, אותה אחת שהפצירה בה לשקר ולהגן עליה, שוב דפקה אותה. מפתיע? לא ממש.

דור הסלפי(ש) ברצינות מיס צ'פמן, כמה עוד אפשר? הדמות הזו הוכיחה מספר פעמים שהיא אולי נאיבית, אך לא טיפשה. שאי אפשר לעבוד עליה בקלות. היא אפילו מצליחה קצת לעמוד על שלה לקראת הסוף, מול חובבות המקקים המאיימות. אז למה, לכל הרוחות, שנאמין שהיא נתנה לאלכס לדפוק אותה שוב? הבחורה שהלשינה עליה, שבאשמתה היא נתלשה מחיי המיופייפים ומרצה שנה בכלא, הבחורה שדיווחה לארוסה שצ'פמן בגדה בה בכלא, הבחורה שדאגה להרוס לה את החיים בשיטתיות מופלאה? כי זו צ'פמן. דמות מעצבנת ולא אמינה במיוחד של מי שתמיד תדאג לאחרים לפני שתדאג לעצמה, שכאמור מאמינה בבני אדם ובטוב ליבם גם במקום הכי נמוך בארצות הברית. אבל גם דמות כזו, ראוי שתלמד לקח. אחרת, זה פשוט מתסכל ומופרך.

הפרק מסתיים באופן לא ממש מפתיע עם הגילוי של צ'פמן כי אלכס שוב דפקה אותה. הפעם גם בגדול: נראה שאלכס משתחררת, בזמן שצ'פמן המסכנה והתמימה מתמודדת עם עוד חרק אימתני שזוחל לתא שלה. יכולנו לרחם עליה אם זו הייתה הפעם הראשונה שזה קורה. עכשיו זה כבר קצת נמאס שכן ברור לנו שצ'פמן מתחילה להביא את אסונותיה על עצמה. מצד שני - למרות הבחירה הקלישאתית והתלושה הזו, "כתום" עדיין מעוררת חשק כביר להמשיך לפרק נוסף. גם בשל הרצון לפגוש באסירות האחרות, וגם כדי לברר האם העונש הצפוי לה יגרום לשינוי המיוחל, להבנה שבעולם המחוספס הזה - אין מקום לאקסטרה טוב לב, ככל הנראה. גם לא לנאיביות חולנית או ויתור עצמי. צפו בסצנות נבחרות מפרק הבכורה בעונה השניה:

אז האמת חייבת להאמר, למרות ההתלהבות מחזרתה של הסדרה: התסריט שוב לא מתוחכם במיוחד ולא חף מקלישאות מכעיסות שכאלו. ובכל זאת, "כתום" מצליחה להשאר סדרה כיפית. ראינו טלוויזיה חכמה מזו, מורכבת אך לא בהכרח מהנה יותר. דווקא העקשנות שלה להתחבר למציאות העכשווית היא ככל הנראה זו שמקרבת אותה יותר מכל לצופיה, מאשר סדרות אחרות. דור הסלפי האנוכי פשוט מעדיף שאומרים לו את האמת בפרצוף, והאמת היא, גם ב"כתום" - שמוטב לעיתים להיות קצת אנוכי ולדאוג קודם כל לעצמך, כי אף אחד אחר פשוט לא יעשה את זה בשבילך בימינו.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ