שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

The Voice: כשהמנטורים מעלים את הטורים

לשרית כבר אין עצבים לאביב, למשינה אין כבר סבלנות לאביב ואם שלומי שבת היה החלטי במשהו אז גם הוא היה יוצא על אביב, אבל תכלס אביב צודק, המתמודדים מתישים. זה בדיוק הזמן להיפטר מכל המועמדים שאין להם פוטנציאל שער בפנאי פלוס (יאיר לוי ויהודה מימרן) ולתהות מה מוצאים בעתליה פירס

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

הריטואל עצמו, סיום הביצוע וביקורת המנטורים, כבר מתנהל כמו תור בקופת חולים. זה מתחיל במשינה, המתאמנים במשפטים כמה שיותר קצרים שמשמעותם היא לרוב "התקדמת סבבה ואני מבסוט". אחר כך באה שרית ומסבירה על מתמודד X ש"אני אהבתי, הוא הכניס בזה את הXיוּת הזאת שלו, ממש שמעתי את X שר ומשתחרר וזה מה שהוא, פשוט X". ואז אביב מעקם את האף על כל מה שאיננו מהורהר, פצוע או באנגלית (כי זה בוטח, זה שלם או שזה שלו ואל תגעו בזה אם אתם לא ערביה או דוסית), ושלומי שבת הכי נורא, כי אצלו כולם מיוחדים ומדמיעים ונוגעים ומרגישים ויושבים לו בטחול ומקרצפים לו את התעלות הפנימיות. אף אחד לא מוכן לתרום מינימום של עניין, טעם או ג'וס, חוץ מאביב שעושה את זה לבד ואז מה הכיף בכלל?

זה קורה שהדרך מתמשכת, ומתמשכת, עד שכבר לאף אחד אין כוח לאף אחד אחר, וכולם רק מחכים שיעבור. לשרית אין כבר עצבים לאביב, למשינה אין כבר סבלנות לאביב, אם שלומי שבת אי פעם היה אומר משהו לכאן או לכאן זה בטח היה "אביב, סע". לא נעים, אבל תכל'ס אביב צודק, השלב המתקדם מוציא מהמתמודד X מעין שירי מיימון סוג ב' על קילו וחצי קוק. הכל בצעקות, עליות, התפרצויות: בומים, דיסטורשנים, קראשים מהדהדים, בלגנים בתאורה, וסממן ההיכר של העונה – אנורקסיה קשה בתחום ההרמוניה.

המחזות הבימתיים הופכים מופרכים מפרק לפרק. מישה סוחינין בתוך צנצנת, יהודה מימרן משתלשל מהתקרה בחתיכות, לינה מחול מעופפת בין מלאכי טופו יורקי-אש. והרי השלב הנעים כבר היה בהישג יד, לא חבל? משינה, למשל, גילו שיטה פשוטה– לטגן את הקאברים בחמאת כלי-קשת סמיכה ומועכת שתייפה גם מתמודדת בינונית כמו דניאלה מילוא. אבל את לוסיל בלקרמן, ההיא שחשפה את המתמודד X בתחילת האודישנים, הם שלחו למשימת התאבדות חסרת כל כינור – Free your mind של אן ווג, משהו שאין בכלל טעם לנסות לעשות סולו, בטח לא כשכולם כבר מתים להיפטר ממך. בול פגיעה. יצא מתוך צנצנת. ההופעה המופרכת של מישה סוחינין (צילום מסך)

ולא רק ממנה. השבוע שלומי ושרית הניחו לנשמה הענקית ולבורא עולם, לבקשתו של אביב, והעיפו את אלה שליבם היה גדול מפוטנציאל הפנאי-פלוס שלהם: אור בן-עטר, יאיר לוי, יהודה מימרן. בדיוק השלושה שהיו עושים גמר באייל גולן קורא לך. נשארו רק חתיכות ונוצצים: מאי כהן, ניב מנצור, אנאל ולנזי, סהר שרב, אופיר בן-שטרית. אה, ועתליה פירס, הילדה שגורמת לכולנו לתחוב מקל-אוזניים לאפרכסות ולתהות מה פספסנו. שלומי אפילו ניסה להביא כלב שאכל לו את המחברת ("ניב יותר צריך אותי").

לא נורא, רק עוד פעם אחת, ואחרי זה הבחירה עוברת לעם ישראל, והרי אנחנו יודעים שהוא בוחן כליות ולב לפי האוזן והבטן ויודע לעשות את הבחירה הנכונה ברגע האמת. ביום רביעי, אם הכל יעבור ללא תקלות, רוני פרי תשיר "פרחה במרצדס"  מתוך לועו של לווייתן הממוקם במחנה הפליטים שועפט, אסף גד-חנון ייצור קרע עם אביב בעקבות גירסא מפרכסת במיוחד ל"בוכה על הקבר", ובסוף דניאלה מילוא תישאר כי היא כוסית, מה שלא יספיק להחזיק את מאי כהן. וזה באסה. כי מאי כהן מה זה יפה. יש לה עור צח וענוג, ועיניים נורא רחוקות אחת מהשנייה, בקטע חייזרי, אבל ממש ממש יפה. גם אנאל ולנזי הורסת. דומה לגרייס קלי (עם נגיעות הילה אלפרט). ואופיר בן-שטרית גם, חבל על הזמן: ערימה אדירה של שיקולים ענייניים מונחת על כתפינו. מזל שיש לנו כאלה מנטורים דעתניים ובלתי-צפויים שיידעו לברור עבורנו מוץ מתבן.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ