מד מן: הקיץ הסוער בתולדות ניו יורק

מאבק הקהילה הגאה, סרט שבדי מלא סקנדלים וקופירייטרית אחת שחולמת על משפחה - אחרי הפרובוקציות של הפרק הקודם מת'יו ויינר מגיש פרק נוגע ללב ומלא בהיסטוריה אמריקאית

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

"האם בעלך קונה מדי פעם את המשלוח?", שואלת פגי בתחילת הפרק אמא עוברת אורח, שלוקחת טייק אווי של בורגר שף למשפחתה. "לא", עונה האם בייאוש, "זה גרוע מספיק שאני לא מכינה ארוחת ערב בעצמי". חוסר הסבלנות וקצרת הרוח שמפגינה 'אם הפרוורים' כלפי הפרסומאית הנודניקית, הוא במידה מסוימת המפתח לקריאת הפרק הנוכחי של מד מן, שלהבדיל מקודמו חזר לקצב הרגיל של העונה. כאן, זהירות-סוג-של-ספויילר, לא תמצאו שלישיות ופטמות כרותות. הפרק הזה, עוסק במשפחה, או ליתר דיוק (ולפי כותרתו) באסטרטגיה לבנייתה ולפירוקה. בד בבד, זוהי אינצקלופדיה לניו יורק של קיץ 1969, חודשים סוערים במיוחד בתפוח הגדול, שהשפיעו על ארצות הברית כולה. » מד מן - לכל הפרשנויות

רווקה פלוס גיבורת הפרק היא ללא ספק פגי אולסון , שנמצאת עמוק בתוך המסע שלה לגילוי עצמי רגע אחרי יום הולדת 30. אגב, לו הייתי אליזבת' מוס, הייתי כנראה הופכת איזה שולחן במשרד של מת'יו ויינר. כמה בחורה אחת יכולה לסבול למען השם? מתי מישהו ייתן לה קצת ליהנות מהחיים? אני מודה שהדמות הזאת עוברת התעללות שקטה ומשפילה, עד כדי חוסר צדק. גם ברגע שבו היא מצליחה לסחוף את לו הציני, ולהרשים את פיט הנודניק, ההצלחה שלה נגזלת מחייה. על הביוגרפיה האומללה שלה ייכתב כנראה - דיוקנה של אישה ממוצעת בשוק העבודה.דיוקנה של רווקה בת 30 בשוק העבודה. פגי בפרק ה-6 (צילום: יח"צ)

האנלוגיה בין דמותה של פגי לבין הקמפיין שהיא מנסה בכל כוחה לפצח בולט ביתר שאת בפרק הזה. היא מבקשת, כמעט ללא הצלחה, לפענח את הקוד הגנטי של המשפחה האמריקאית, רגע לפני ששנות ה-70 יתחילו באופן רשמי. "האם משפחה לא חשובה יותר?", היא שואלת את דון, כשהם יושבים במשרד חצי-שתויים. ובהמשך הם מדרגים את העשורים - "1955 הייתה שנה טובה", הוא אומר לה, לא בכדי. הייתה זאת השנה שבה מעמדם של הגברים האמריקאיים היה הנישא ביותר, ושל הנשים הנמוך ביותר. כך הצליח דון לנהל במקביל חיי משפחה מלאים וחיי אהבה מלאים. "1965 הייתה שנה טובה", היא מוסיפה, והוא עונה מיד ספק בהסכמה ספק בהתרסה "כן, אני התחתנתי בשנה הזאת". וכך, הריקוד המשרדי של השניים לצלילי "My Way" של פרנק סינטרה, היה בבחינת פינאלה אירוני-טראגי. אף אחד מהם באותו רגע לא הצליח לעשות את זה בדרכו שלו, ושניהם נאלצים ללכת בדרך שהכתיבו להם. אגב, הסינגל של סינטרה יצא גם הוא ב-1969, ולפי האגדה נכתב עבורו, כשחשב לפרוש ממוזיקה. על אהבה וכלי לפונדו

ומה עם דון באמת? כמו פגי גם הוא חיפש את האסטרטגיה הנכונה לשוב למשחק. כמוה, גם הוא מחפש את האסטרטגיה הנכונה להרכבת המשפחה המאושרת בשביל הקמפיין ובשביל עצמו. הפרק הזה גם הראה עד כמה לא רק שהיא ממשיכה שלו, אלא שהוא הופך אט אט לבבואה שלה. להבדיל מ-1955 עכשיו הוא כבר לא יכול להצליח גם בבית וגם בעבודה. המפגש שלו עם מייגן, שבאה מלוס אנג'לס במיוחד, נראה על פניו כאיחוד רומנטי מרגש, אך מתברר עד מהרה כהעמדת פנים גדולה. היא לא מתגעגעת לניו יורק, אלא מתגעגעת אליו - וגם זה בקושי. הרי בעצם, כפי שהיא עצמה אומרת, היא מתגעגעת לדברים שלה. כלי הפונדו שנמצא בבוידעם נראה פתאום הרבה יותר חשוב. לא בדרך שלהם. דון ופגי רוקדים לצלילי סינטרה (צילום יח"צ)

השלוחה השלישית של דון היא כמובן פיט: הוא מבין למשרד את בוני,(בלונדינית שדומה בחזותה החיצונית לבטי דרייפר של תחילת הסדרה, רק הרבה פחות כנועה ומסורתית ממנה), ומנסה להתייחס אליה לכל אורך הדרך משל היה גבר ב-1955. לא לשווא בוני מבקרת את דון ראשון במשרד, לא לשווא אומר לה פיט "ידעתי שכאן אני אמצא אותך". הסיום שבו פגי דון ופיט יושבים יחד בבורגר שף, כשהאסטרטגיה המנצחת בידיהם, מוכיח זאת סופית. פיט, גם הוא גרוש (סוג של), גם הוא עם אישה שנמצאת כרגע בדרך חזרה ללוס אנג'לס, גם הוא עם משפחה מפורקת. זהו רגע סימבולי מאוד חזק שבו 'חסרי המשפחות' הגדולים של הסדרה יושבים יחד, מדברים על משפחה גרעינית אך משמשים זה לזה כמשפחה אלטרנטיבית. אפשר שוינר ניסה לומר משהו על האופק של המשפחה בעידן הקפיטליסטי - מצד אחד עוסקת בצריכה בלתי פוסקת של מוצרים פופולריים, מצד שני מפורקת, מלאכותית ומוחזקת על ידי הנוסטלגיה של עצמה.

ההתמקדות בפיט מגיעה לצד הופעתו הראשונה הרצינית של הצ'ילבה בוב בנסון. גם הוא, אגב, מנסה להרכיב לעצמו משפחה, וגם אצלו המשפחה היא בעצם אליבי לתשוקה האמיתית שלו. הצעת הנישואים לג'ואן מוסטת על ידה הצידה בלי היסוס, בגלל נטיותיות של בוב - מיניות שמוכחשת ומטופלת תחת מעטה סודיות גדול. אגב, ביוני 1969, פרצו בניו יורק מהומות סטונוול, שהיו הפעם הראשונה שבה התקוממה הקהילה הלהט"בית בארצות הברית בצורה מאורגנת נגד המשטרה. ביל הארטלי נעצר לאחר שניסה לפתות שוטר שעבד תחת כיסוי. הפרק רווי ברמזים הומו-אירוטיים לקראת האירוע גם בלי בנסון. רוג'ר בסאונה ("אני חושב שאתה עושה לי עיניים", הוא אומר לבן שיחו), מערכת היחסים המשונה בין ג'ים ולו (מה קורה שם?) וכאמור ההערצה של פיט לדון לא משאירים מקום לספק. ההערכה שלי היא שנראה התמקדות בסוגיה ההומוסקסואלית כבר בפרק הבא. משפחה אלטרנטיבית. דון, פגי ופיט ב"בורגר שף" (צילום יח"צ)

בוני ומייגן משמשות בפרק הזה כתמונות מראה זו של זו. לא בכדי האחת בלונדינית והאחת שחורת שיער - צמד הניגודים שאפיין את נשותיו של דון. שתיהן יחד לא מסכימות להתמסר לגבר המבקש להכניע אותן. מייגן מבקשת מדון שיסעו למקום חדש, לא ניו יורק ולא לוס אנג'לס. הכמיהה  למעין "שנגרילה" משלה, היא בעת ובעונה אחת מרד במסגרת אליה רוצה דון להכניס אותה וכמיהה לעולם מסורתי ומיושן. בוני, שרוצה לקחת חלק בהוצאה הכלכלית של הנסיעה של פיט, נדחקת על ידו מכל תפקיד אמיתי אפשרי למעט של פילגש. "אני רוצה שתעשי קניות כל היום וסקס כל הלילה", הוא אומר לה בטיסה. בהלוך זה מדליק, בחזור זה מקומם. בשני הצמדים הדבר היחיד שנשאר במשותף הוא הסקס.

רבותיי ההיסטוריה וכו'

הסרט האירוטי שדון ומייגן הולכים לראות הוא "I Am Courios" השבדי, שעורר לא מעט סערה כשהגיע לארצות הברית באותה שנה. הניו יורק כתב עליו אז: "מדובר בסרט טוב ורציני על חברה שנמצאת במשבר". יחד עם זאת, בגלל הסצנות הבוטות בו, הוא נאסר לצפייה בחלק מהמדינות. הדרמה עלתה לאקרנים בשבדיה ב-1967, ושנה אחריה יצא סרט ההמשך "I Am Courios: Blue" (הראשון כונה Yello).

ג'קי אונסיס, אלמנתו של קנדי, דחפה צלם עיתונות שניסה לתעד אותה יוצאת מבית הקולנוע לאחר שצפתה בסרט. "My Way" של סינטרה יצא ב-14 ביוני, 1969 והפך מיד ללהיט גדול. מהומות סטונוול פרצו ב-22 ביוני, כך שלא לגמרי ברור האם וויליאם הרטלי נעצר במסגרתן או כחלק מגל הפשיטות הגדול שקדם להן.

בורגר שף היא אכן רשת מזון מהיר, שהדגישה מראשית דרכה את האלמנט המשפחתי בפרסומות שלה.

ומה היה שיר הסיום? למת'יו ויינר הפתרונים.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ