מד מן: בעקבות הזמן האבוד של דון דרייפר

שעון מדויק, פנטזיה על יבשת אבודה ודלת אחת שלא נסגרת - הפרק הראשון בעונה האחרונה של מד מן מכוון את דון דרייפר לסיום הבלתי נמנע. זהירות, ספויילרים ללא הגבלה

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

עונת האביב הטלוויזיונית תפסה את מת'יו ויינר, יוצר מד מן, לא לגמרי מוכן. הבייבי שלו, שמתחילה את העונה האחרונה שלה ממש עכשיו, הגיעה לקו הזינוק הנוכחי עם רגל אחת צולעת. ההחלטה לפצל את העונה, הקצרה גם ככה (13 פרקים) לשניים, מחלישה את האפקט הדרמטי. בד בבד, מגפת הפרקים המפתיעים של החודשים האחרונים ("בית הלקפים", "האישה הטובה"), רק הגדילה והגבירה את הציפייה לפינאלה. במובן הזה הפרק הראשון של העונה השביעית מפתיע בצניעותו, וחוזר באופן סימלי לכל השאלות הגדולות של מד מן – האם אדם יכול להיות מי שהוא באמת? האם הפיצול הליברלי בין ספרה פרטית לספרה ציבורית לעולם תשמור על חזות מהוגנת, שמסתירה תשוקות ומאוויים אפלים? והאם אותה חלוקה לעולם תשמור על הנשים במקומן הנוכחי? האם אפשר להשתנות? ומי באמת שולט בזמן?» מד מן - כל הכתבות

הפרק האחרון בעונה השישית הביא את דון דרייפר למקום אליו ייחל כל הזמן – מיזוג בין שתי זהויותיו – דון ודיק, ניו יורק ולוס אנג'לס. משוחרר מבטי, סוג של משוחרר ממייגן ומשוחרר ממשרד הפרסום, ניתנה לו האפשרות לבנות יצור כלאיים שלישי. כשפוגש אותו פיט קמפבל באל איי, הוא מציג אותו למתווכת כ"דו-חופי", סמן לנסיעות התכופות שלו בין התפוח הגדול והמדינה בה מתגוררת מייגן. הדילוגים התכופים האלה היו אמורים להיות הפיתרון בשביל דון, אך כפי שמתברר במהרה הם רק האפשרות להעמיק ולהמשיך את הבעיה. במקום להרגיש בבית בשני החופים, הוא לא מרגיש שייך לשום מקום ובעיקר לא לשום זמן. בלוס אנג'לס הוא לבוש כמו ניו יורקי, מתחבא מהשמש ובורח לצפייה בטלוויזיה. בניו יורק הוא חסר עבודה, מנהל ישיבות סודיות עם פרדי ותקוע בדירה עם דלת שלא נסגרת. דלתות נטרקות, דלתות נסגרות

הדלת שלא נסגרת לדרייפר היא כמובן סמל למשהו שהוא לא יכול לסגור בחייו. ולכן, בלית ברירה, הוא יוצא ממנה החוצה, יושב על המרפסת בקור של חודש ינואר, אבוד לגמרי. המרפסת הופכת כאן לאקדח במערכה הראשונה, ומתחילה לבשר את הסוף שכל מעריצי מד מן מחכים לו וחוששים ממנו – נפילתו הסופית של דון אל מותו. בלוס אנג'לס מייגן מזהירה אותו שלא יזרוק סיגריות מהמרפסת, כי כולם ידעו מה היה מקור השריפה. בניו יורק נדמה שהוא כבר מקבל עליו את הגורל. מקבל את גורלו. דון עם מייגן, בטי ופגי (צילום: יח"צ הוט)

אם דון עוד נאבק בדלתות שלו, פגי, ממשיכה לקבל אותן כסטירות בלתי פוסקות בפרצוף. הספונסר הגדול שלה, טד, עזב אותה לטובת החוף המערבי, וגם בחזרתו הוא בעיקר מהדהד את העדרו. במקומו קיבלנו את לו, קפריזי מצד אחד, אדיש מצד שני, ומחזיר את מיס אולסון שנים אחורה, לימים שבהם ניסתה להרשים את דון כמזכירה פשוטה. בראש שלה, המאבק לשוויון עדיין עובר דרך עבודה קשה והיגיון. גם הילד של השכנה שצועק עליה, לא מצליח להעביר את המסר. כל מה שיש לה להגיד להגנתה הוא שהיא לא מבינה את אמא שלו. עלילותיו של הנוסע בזמן

פגי מתחילה את הפרק בהקשבה לפרזנטציה של פרדי על "אקיוטרון", שעון שבשנות ה-60 הציג טכנולוגיה חדשה של זמן. בפרסומות שלו מאז, מוצג מנגנון חשמלי חדש, שמאפשר דיוק מקסימלי, בשונה מהמנגנון שהיה מקובל עד אז. הבחירה של ויינר אינה מקרית כמובן. אנחנו נכנסים לאזור זמן חדש, עידן חדש, דרך אחרת להביט על הדברים. בפרק מוצג העיסוק בזמן בסדרה של אזכורים, אבל אולי הבולט שבהם הוא מעמדן החדש (לכאורה?) של הנשים. כשמייגן מגיעה לאסוף את דון היא תופסת את "תפקיד הגבר". היא הנהגת, היא זו שלוח הזמנים שלה מכתיב את של דון והיא זו שמארחת אותו בביתה. גם פגי היא הצופה בפרזנטציה, שבה גברים מנסים להגדיר מחדש את הזמן. האישה השלישית החשובה בפרק היא כמובן ג'ואן, שגם היא מנסה לתפוס עמדה, שהייתה שייכת עד עכשיו לגברים. "החברה נראית מעניינת", אומר לה הפרופסור באוניברסיטה שמסכים לפגוש אותה, ובהמשך מוסיף "בדיוק באיזו חברה מדובר?". המעבר הסמנטי בין חברה אנושית לחברה מסחרית, היא המאבק של ג'ואן לשנות את האופן שבו מסתכלים עליה.כל הדלתות נטרקות בפנים. פגי אולסון (צילום מסך)

כל אחת מהנשים הללו מציעה מסלול אחר לפסגה – אך כולן יחד מבקשות איזו עצמאות לעצמן. הזמן הכרונולוגי מבשר גם פריצתו של הפמיניזם הראדיקלי. בבסיס הרעיונות שלו המחשבה לפיה שוויון בין נשים לגברים לא צריך למחוק את ההבדלים ביניהם, אלא לאפשר מרחב ציבורי ופרטי שבו האיכויות הנשיות נחשבות לא פחות מאלה הגבריות. במילים אחרות, יש כאן ערעור על הגברי כסטנדרט שאליו כולם צריכים להתיישר, וקריאה לארגון מחדש של מערכת הערכים. אבל המאבק הזה, במציאות כמו במד מן, לא הולך חלק. "אני לא יודעת למה אני לחוצה", אומרת מייגן לדון, והוא, הזכר אלפא שעוד נאבק על מעמדו, פשוט מצווה עליה "תפסיקי". במיטה הצרה שלהם, לסוף שבוע אחד, הוא עדיין יכול להיות זה שמחליט.

גברים, הם לא משתנים

כשדון פוגש על המטוס אישה נאה (ותודה לנב קמפבל על תפקיד אורח מקסים), הוא נראה יותר מוכן מאי פעם. מדבריו משתמע שהסידור עם מייגן נוח לכולם – הוא מגיע לקוויקי בסוף השבוע, וחוזר לאי המבודד שלו בניו יורק בהמשך. בין שני החופים הוא רשאי לאסוף מאהבות לרגע, חברות נפש לשעה ולהרחיק אותן מאליו אם יש איזה סימן של התקרבות. לכאורה זה היה אמור להיות הסידור המושלם עבורו, רק שדון לא מצליח באמת לבגוד באשתו, ומשחזר עם חברתו לטיסה את סצנת הפרידה מאשתו בבוקר שלפני: שתיהן מתמסרות לו בלילה, מבקשות את קרבתו בבוקר, ומקבלות בסוף את "אני חייב לחזור לעבודה" היבש שלו. זאת כמובן, מגבר שהעבודה אף פעם לא הייתה מכשול בשבילו לסקס – ההפך, היא הייתה המרחב המאפשר להרפתקאותיו המיניות. העובדה שקמפבל דומה ב"צבעים" שלה למייגן, ולא מספקת אלטרנטיבה לאשתו, רק מחזקת את הבדידות שגזר על עצמו דון.הגרסה המבוגרת של מייגן. נב קמפבל במד מן (צילום מסך)

פיט קמפבל עושה חיים בלוס אנג'לס. בניגוד לדון, פיט דווקא מצליח לא רע בעניין ה"דו-חופי" הזה. הוא מצא כריך עם של ניו יורק, וטעם של לוס אנג'לס, נהנה במשרד החדש שלו, מתמסר לשמש ורק מתגעגע לבייגלים של התפוח הגדול (אבל לזה כבר טד דואג לו). פיט מצליח גם בעזרת המתווכת הנאה שלו, פוזיציה סימבולית של אישה יפת מראה, שמתווכת בינו לבין המדינה החדשה. דון קצת פחות מתרשם.

ורוג'ר, הו רוג'ר! רוג'ר ממשיך במסע ההרס העצמי שלו, ומבלה כמו סטודנט שנה ראשונה עם קצת יותר מדי כסף פנוי. אל תוך הזוהמה הזאת (אורגיה? סיריוסלי? עונה לטלפון ערום? אשכרה?) הוא מקבל חבל הצלה בדמות ביתו, זאת שבעונה הקודמת הבינה שהיא האישה בחייו שלא הצליחה לסחוט ממנו כסף. בפרק הראשון נדמה שרוג'ר לא ייחלץ מהבור אותו לא רק חפר, אלא גם השליך עצמו לתוכו. אבל מערכת היחסים המעניינת עם הבת היא פוטנציאל עלילתי מעניין. מי יודע? אולי רוג'ר יפסיק לצאת עם ילדות, ויתחיל לדאוג לילדים שלו.

רבותי, ההיסטוריה וכו'

*נאום ההשבעה אליו כולם מתכוננים הוא כמובן זה של ניקסון ב-1969. הכניסה של הנשיא החדש הייתה תקווה לסיומה של מלחמת ויאטנאם, שבשלב זה השתוללה כבר עשור שלם. בנאום שלו אומר ניקסון – " We see around us empty lives, wanting fulfillment" – כמה מתאים לדון, שצופה בנאום, חצי שיכור, בבית לא שלו, מרגיש מרוקן מחייו.

*הפלייבוי – "אל תתלוש פרסומות מהמגזין שלי", מצווה מייגן על דון, בעודו מרוח על הספה. המגזין, באופן מפתיע הוא גיליון פברואר פלייבוי, עם לורי מנקוני על השער.

*אוטופיה – בעוד אף אזור זמן לא מצליח לספק את דון, הוא נאלץ להכניס לביתה של מייגן טלוויזיה, אולי בה תהיה נחמה. בעוד היא מתרחקת ממנו, ומבקשת לפלס את הזמן והמרחב שלה, הוא צופה ב"Lost horizon", סרט של פרנק קפרה מ-1937, שמבוסס על ספר של ג'יימס הילטון. במרכז העלילה עומד רוברט קונווי, סופר, חייל ודיפלומט (שכמובן דומה מאוד לדרייפר), שנשלח למשימה צבאית אחרונה בסין לפני שיתמנה לתפקיד שר החוץ של אנגליה. בדרך מטוסו נחטף, ומתרסק בהרי ההימאליה, שם הוא מוצאת את שנגרילה – עיר מסתורית, גן עדן עלי אדמות, אוטופיה. קונווי נקרע בין הרצון להישאר בחלקת האלוהים הקטנה שהוא מצא, חלקה שבהמשך התברר שהגיע אליה בגלל יד מכוונת, לבין חבריו שרוצים לשוב לציוויליזציה. המסע שלהם הביתה נקלע בקשיים, ובסופו מחליט קונווי לקפוץ מהספינה שחילצה אותו, ולשוב לשנגרילה. מקום שכולו טוב. הטריילר ל"Lost Horizon":

כמות האנלוגיות בסרט לבין חייו של דון דרייפר הן רבות מדי מכדי לתאר. מספיקות שתי שקופיות הפתיחה של הסרט – שמדברות על מקום הרחק מכל המלחמות, מקום שכולו תענוג, ושהכל רוצים להגיע אליו. עם המלחמה ברקע, הספק היקסמות ספק רתיעה מהמזרח, וחוסר הנוחות של הגיבור - הטרגדיה של דון היא זאת המקופלת במושג אוטופיה עצמו – "המקום הטוב", ו"שום מקום".

*זה שיר פרידה – you keep me hangin' on של Vanilla Fudge. ישר בפנים, בלי התחכמויות, בהעדר אוטופיה זוהי משאלת ליבו של דון.

*נשארו בחוץ – קן "משה דיין" קוסגרוב, מייקל גינזברג, סטן ריזו. תנו את האינפוט שלכם בתגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ