אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"30 שקל לשעה": לא בכל מחיר

הקצב האיטי, הריאליזם הקשוח והאווירה המדכאת לא ממש מאפשרים לסדרה החדשה של אופק ומדמוני לסחוף את הצופה לאסקפיזם ממכר. מצד שני, המשחק מצויין והאירועים האקטואליים מצדיקים את הנסיון

תגובות

 30 שקל לשעה, סדרת הדרמה החדשה של דוד אופק ויוסי מדמוני (בהפקתו של חיים שריר), עלתה בערוץ הראשון כחלק מרענון לוח המשדרים שלו, הכולל גם את הדוקו-ריאליטי הקלילה בואו לאכול איתי וסדרות מקור נוספות. לכאורה מדובר בהימור בטוח עבור הערוץ – מדמוני ואופק הם שני שמות מוכרים בקרב יוצרי ארצנו, עם סדרות כמו "בת ים – ניו יורק" ו"מלנומה אהובתי", ופרויקטים כמו "המנגליסטים", ובמקרה של מדמוני גם בוקר טוב אדון פידלמן. » "בואו לאכול איתי": טראש איכותי שנותן תמורה בעד האגרהאלא ש-"30 ש"ח לשעה" לא היתה יכולה להתקיים באף יקום טלוויזיוני מלבד זה של הערוץ הראשון. היא מציגה סיפור אקטואלי ושזור דמויות אפרוריות בהיפר-ריאליזם שכזה, עד שבלתי אפשרי לחשוב עליה משודרת באף ערוץ מסחרי, משובצת בפרסומות ובפרומואים להישרדות VIP. לטוב ולרע, אי אפשר לכנות את "30 שקל לשעה" הימור בטוח. היא לא דומה לשום דבר שראיתם בטלוויזיה.זמן אמיתי העלילה סובבת סביב שלוש עובדות ניקיון שהמונח "קשות יום" הולם אותן היטב. אירנה (סופיה אוסטריצקי) היא מהגרת מאוקראינה שהותירה מאחור ילדה, בזמן שבן זוגה ואבי בתה (ולדימיר פרידמן) העולה החדש, מנסה לסחוט אותה בתמורה להארכת האשרה שלה. אוסנת (רותי בורנשטיין, אשתו של מדמוני) היא גרושה בת 40 המנסה לסייע לבתה, שעצורה באשמת רצח, ואילו אמל (סמירה סאראיה) היא משת"פית ערבייה שברחה ממשפחתה ונאלצת לחיות ברחובות ולהתחזות ליהודייה בשם תקווה.קשות יום. אוסטריצקי, בורנשטיין וסאראיה (צילום באדיבות יח"צ הערוץ הראשון)כולן עובדות בבניין משרדים יוקרתי כעובדות קבלן, מרוויחות 18 שקל לשעה וחיות כרואות ובלתי נראות לצד עובדי המשרד, שבקושי מבחינים בהן. הן אף לא מכירות זו את זו, עד שגורל משותף מפגיש אותן – כולן מפוטרות על ידי חברת כוח האדם, שמעדיפה לשכור עובדות זרות מתאילנד כדי לחסוך בעלויות הפעוטות ממילא. בהנהגתה של אוסנת ובעידודו של סמנכ"ל הכספים (יעקב בורק) הן מחליטות לפנות להנהלת המשרד ולהציע את עצמן כעובדות ללא תיווך, תמורת השכר הבלתי ייאמן - 30 שקל לשעה.על פניו מדובר בפרמיס מרתק, אקטואלי ומעורר השראה. אלא שבעוד שבסדרת דרמה סטנדרטית הייתם מצפים שהאירועים הללו יפתחו את הסדרה וימלאו את הפרק הראשון, כאן "האירוע המחולל" (כך על פי התקציר), פיטוריהן של השלוש, מתרחש רק בתום הפרק, אחרי 35 דקות של אקספוזיציה והיכרות עם העולם חסר התקווה של הדמויות. הקצב האיטי והכבד של הסדרה הוא רק אחד מהמאפיינים הייחודיים הרבים שלה. כבר מהשניות הראשונות של הפרק אפשר לזהות את רוב הבחירות האמנותיות של מדמוני ואופק: אין פסקול שמלווה את שלוש הדמויות, שמצולמות כמעט תמיד מגבן על ידי מצלמת כתף, מה שמשווה לסדרה מראה דוקומנטרי. הסצנות כמעט ולא ערוכות, ובמשך רוב הדיאלוגים המצלמה מתעכבת על פניה של דמות אחת, או בנקודה מסוימת בחדר. לא בכדי השתלשלות האירועים נפרשת על פני שעות של צפייה – חלק מהסצנות מצולמות כמעט בזמן אמת, כולל סצנות מינוריות מאוד, כמו הכנת תה או ניקיון אסלה.פרמיס מרתק. מתוך הפרומו ל"30 שקל לשעה": השבירה העקבית הזו של כל קונבנציה טלוויזיונית אפשרית – גם של כאלה שנוצרו בסדרות איכותיות ואיטיות יחסית – מקשה מאוד על הצופה להתחבר מיד לסיפור המדכא של הדמויות ולעולם חסר החמלה שבו הן חיות. אתה מוצא את עצמך נאחז בכל פיסת דיאלוג אקראית וחסרת חשיבות כדי לנסות ולהשלים את מערכות היחסים ביניהן, שנרקמות בעיקר מחוץ לפריים. בלי להיסחף גדולתם של השחקנים ב-"30 שקל לשעה" ניכרת כאן: רובם ככולם, המקצועיים בחבורה (פרידמן, בורנשטיין ויגאל עדיקא, המגלם את מנהל העבודה), וחסרי הניסיון (בורק, סופר ואיש עסקים, ואוסטריצקי, זמרת פאנק-רוק) עושים עבודה מצוינת באפיון הדמויות החמקמקות הללו באופן שקל לשכוח שמדובר בשחקנים ולא באנשים אמיתיים. מערכת היחסים המינורית הנרקמת בין הסמנכ"ל ציקי לבין אוסנת מלאת הכרת התודה היא אחת המרתקות בסדרה, וחבל שהיא קורמת עור וגידים כל כך לאט, בקצב של מים הרותחים לכוס תה.גם האקטואליות של הסיפור עצמו, שעוסק במצוקתם של עובדי הקבלן המנוצלים ובפערים המשמעותיים ביניהם לבין מעמד הביניים, מול סבלו של האחרון - גם עובדי המשרד היוקרתי מתמודדים עם פיטורים טראומטיים מול הקיצוצים שעורכת החברה – היא יתרון אדיר לסדרה שמשודרת בפריים טיים בערוץ ממלכתי. המאבק של הנשים הללו לא זר למדמוני, בעברו יו"ר איגוד התסריטאים ומראשי מאבק היוצרים, וחוסר התקווה של האדם הפשוט מול קשות העורף של התאגידים משתקפת היטב גם כאן.אנשים אמיתיים. מתוך "30 שקל לשעה" (צילום באדיבות יח"צ הערוץ הראשון)קשה להיסחף לתוך "30 שקל לשעה", ונראה שגם בערוץ הראשון חשבו כך. הפרומו שערכו לה קצבי וסוחף, גולש מנקודת מפנה אחת למשניה ומותיר את הצופה כמהה להתאהב בה. אלא שהפרומו מטעה, ערוך ממספר רב של פרקים (כמעט מחצית הסדרה) ואינו מעביר במאומה את הקצב האיטי והסגנון הייחודי. התוצאה היא חוויית צפייה מבלבלת, קשה, ותחושה שאתה צופה במשהו שלא אמור להופיע על המסך הקטן בסלון. אולי אם בערוץ הראשון היו מבינים שיש להם ביד מוצר חד פעמי ולא עוד דרמה ישראלית מאונגלזת, הם היו מקדמים אותה כמו מה שהיא באמת: משהו שלא ראיתם מעולם בטלוויזיה.

כתבות שאולי פספסתם

*#