אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אתם שם בבית": המניפולציות של אנשי החדשות

הפרק הראשון בסדרה התיעודית שמתחקה אחר תולדות הפריים טיים שירטט דיוקן מדויק של תעשיית החדשות המקומית. הפניית המבט אל מאחורי הקלעים היא צעד ראשון בדרך להבין מי הם האנשים שמעצבים את הראש שלנו על בסיס יומיומי

תגובות

אחד הרגעים היותר יפים בפרק הראשון של אתם שם בבית, הסדרה התיעודית החדשה של ערוץ 8 שמנסה לפרק את הפריים טיים הישראלי לגורמיו, התרחש כשהמרואיינים דנו בנושא שולי-לכאורה: אות הפתיחה של מהדורות החדשות. דורון רוזנבלום, כהרגלו, מצא את המילים המדויקות ביותר – "תרועה פנטזמגורית". אבל היופי של הרגע הזה לא היה טמון באמירה של רוזנבלום עצמה, אלא בכך שהתהום שהייתה פעורה בין המבקר הממורמר שמתעקש לקלקל את החגיגה, ובין רם לנדס, המערכתי והמדושן, נעלמה כלא-הייתה כשהגיע הרגע לדבר על המוזיקה שמתנגנת לפני שיונית לוי פוצה את פיה.» יוצר הסדרה רן לנדאו מגלה את האמת מאחורי הפריים טיים הישראלילנדס, ששימש כעורך ראשי בחדשות 2, ותפקד בפרק יחד עם אילנה דיין  כסנגורים על המנהלים בזכייניות (או שמא מטעם עצמו?), נעשה ביקורתי להפליא בהתייחסו למוזיקה הדרמטית שמלווה אותנו ערב-ערב: "זה גורם לצופה להגיד: 'עכשיו השבט מתכנס'. אנחנו עוצמתיים, אנחנו גדולים, יש לנו טכנולוגיה". הוא מיהר כמובן לבטל את דבריו – "זה רק שואו, זה בסדר גמור". אבל לרגע אחד היה ברור - האנשים שעושים חדשות בישראל נחלקים לשניים: אלה שמבינים את המניפולציה ובוחלים בה, ואלה שמבינים אותה, וממשיכים לייצר אותה. הבוחלים והמייצרים. מתוך הפרק:

אנשי הבסדר

אילנה דיין עשתה ללא ספק עבודה טובה יותר מלנדס בהגנה על האג'נדה שלה. על ידי מעבר בין קטעי הראיון איתה ועם רוזנבלום הצליחו יוצרי הסרט (עמיר אמיר, הילה אלון, רוגל אלפר ורן לנדאו) לייצר עימות מרתק (שמעולם לא התרחש, כמובן) בין שני מחנות ניצים בעולם האקטואליה: "אנשי הבסדר" (דיין, לנדס, אבי ניר) ומבקריהם החריפים (רוזנבלום, מוטי קירשנבאום, דרוד סבו). דיין, שהיא אולי הדוברת הרהוטה ביותר שיש ל"אנשי הבסדר" להציע, חזרה על המנטרה שוב ושוב: המניפולציה הרגשית היא האמצעי שמקדש את המטרה. מהי המטרה? על כך, משום מה, מיעטה דיין לדבר. אבל כתב ההגנה שחיברה בזכות החדשות מלאות-הפאתוס היווה לבדו סיבה מספיק טובה לצפות בתוכנית: לא די במאמרים של שטרנהל, צריך גם להתחבר למה שקורה. כל רגע של בכי אומר עלינו משהו כישראלים. לא כל שידור רגשי הוא דביק ומכוער. שוב ושוב ניסתה דיין לנסח בצורה מתוחכמת את מה שלנדס אמר בצורה כל כך פשוטה: זה בסדר, הכל בסדר. ולא משנה כמה רוזנבלום וסבו יצקצקו וידברו על פולחן השכול ועל פשיזם.כאן לא הוליווד?

את נקודות הציון בתולדות המאבק שבין שני המחנות האלה משרטטים לנדאו ושותפיו לאורך היסטוריה מקוצרת של האירועים הגדולים מאז נוסד הערוץ הראשון. החל במלחמת יום הכיפורים וההחלטה ברוממה לשלוח צלמים לשדה הקרב, אך לא להוסיף אפקטים קוליים ("כאן זה לא הוליווד", כדברי מוטי קירשנבאום), עבור בראיון עם לאה רבין ביום הלוויה של בעלה המנוח, ועד לשידור הישיר מזירות הפיגועים ולקליפים הערוכים-היטב שמילאו את יום חזרתו של שליט מן השבי. מבלי לנקוט עמדה מפורשת, ותוך שמירה על המרחק הנכון מגיבוריו, מצליח הסרט לספר את סיפור הידרדרותה של תעשיית החדשות המקומית למחוזות הקיטש והבנאליות, והכל בשם ה"אנחנו" הדמיוני שדורש בדיוק את זה. סיפור ההדרדרות. מתוך "אתם שם בבית": יותר מכל, הפרק הראשון של "אתם שם בבית" הוא מסמך שחשוב לצפות בו משום שהוא מזכיר לנו שחדשות הן קודם כל מוצר. מוצר שזול מאוד לייצר, ושיש אנשים מתוחכמים מאוד שמתמחים בדיוק בזה. האנשים האלה מבינים היטב מה הם עושים. חשוב שגם אנחנו נבין.  

כתבות שאולי פספסתם

*#