אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שרים בכיכר: הטעות הפוליטית של יאיר לפיד

בטקס שהיה מרקחת של מציצנות מגונה, צער והנאה, התוכנית האמנותית שילבה בצורה גסה בין שירי רוק לקלאסיקות ישראליות. התעקשותו של לפיד להנחות את הטקס אחרי שפתח במרוץ לכנסת, היתה המסמר הראשון בתבוסתו וראשית צמיחת גאולתנו

תגובות

המתמודד הטרי בפוליטיקה יאיר לפיד, פתח את שרים בכיכר 2012 באותה ענווה מזויפת שהוא מציג בכל שנה. הזרקור נדלק שוב על יהדות השרירים עם הראש המורכן והביישנות המעושה. אם פעם היה בה חן, היום נראה שהיא מודבקת לאישיותו עם רוק.» גלי צה"ל לא תשדר את "שרים בכיכר 2012", גם בגלל יאיר לפידהתעקשותו של לפיד להנחות את טקס הזיכרון המרכזי, מעידה יותר מכל על חמדנותו התדמיתית. האיש הוא אספן של תדמיות, אותן הוא גוזר ומדביק על בריסטול הישראליות שלו. הקולאז' שלו מורכב מגזירים של "יאיר לפיד" בידיעות אחרונות ובאולפן שישי, מתמונות  שלו מתאגרף, שר עם עינת שרוף בפייסבוק, וממצע הבחירות שלו. מכל אלה הוא יוצר דמות של ליברל לאומי, כותב הרפתקן , צעיר נצחי ופרוע, אמן של שלום ואהבה (תמונה עם גיטרה), מצליחן עשיר ואכפתניק חברתי.לפיד אספן של תדמיות. לפיד (צילום: מנחה נופה)לפיד אולי סבור שרקח את הדבק שיאחד את העם עם הסיסמה "איפה הכסף", אך הוא למעשה המסטיק הלאומי שנדבק לנו לסוליה. התעקשותו להקריא שירים עצובים בפריים-טיים אחרי שפתח במרוץ לכנסת, היא המסמר הראשון בתבוסתו וראשית צמיחת גאולתנו .

לפיד קרא אמש בהטעמה נכונה שירים שכתבו חללים והוריהם. יש אלף כמותו שיודעים לקרוא בהטעמה, אך המארגנים החליטו שלפיד יעשה זאת טוב יותר, מפני שהוא ככל הנראה דמות הנתפסת כצעירה (ראש העיר רון חולדאי ציין בנאומו שהטקס מיועד לקהל הצעיר), וממלכתית במידה הנכונה.מתאים לקהל? צופים בטקס בכיכר רבין (צילום: מנחה נופה)

הטקס עצמו היה שוב מרקחת של מציצנות מגונה, צער והנאה. על המציצנות אחראים תיאורי "קבלת הבשורה" הקשים מנשוא לשמיעה. נראה שאין די בתיאור דמותם של החללים, או בהקראה והאזנה לחומרים הקשורים בשכול. בהשפעת תכניות הריאליטי, כולם מוכרחים היום לדעת מה קרה בבית אחרי שהמבשרים דפקו על הדלת.

הורים אומללים נעתרים לבקשת במאי הסרטונים ומשחזרים, לעתים לראשונה, את תחושותיהם ברגע שמתו מבפנים. זו תופעה מגונה שאינה תורמת דבר לזיכרון הנופלים. ההורים נשנקים מול זיכרון האימה,  כדי שהצופים יחושו ויתפלשו בחרדה וחמלה. אין לכך שום קשר לזיכרון וכבוד. אבל כשדמעותיו של חיים כהן זולגות  מסיפורים על תבשיל שהוקדח, ומיכל אנסקי מתרגשת מנתח סינטה, נגמרות לנו המלים.

החלק האמיתי בטקס הוא העצב הפשוט. מוות של אנשים צעירים ורבים כל כך. נתן יונתן כתב על "הידידות האהבה הנעורים שבאו פתע אל סופם", ואין מה להוסיף.העצב הפשוט, מתוך הטקס:

כבכל שנה בלטו הבדלי הרמה בין הטקסטים והמבצעים השונים. זמר ששר את "שיר הרעות" סולו בליווי גניחות, לא צריך לעלות לבמה. מלים חלשות ("כשעצובים הולכים לים, לכן הים מלוח", אביב גפן) לא אמורות להיכלל באותו רפרטואר עם "שחקי שחקי על החלומות" (שאול טשרניחובסקי), בביצוע נהדר של רונה קינן.זהבה בן היא לא חובה כמזרחית מתקנת ("כיף זה היה, עכשיו עצוב לי נורא", ישי אמיר), וכשדודו טסה מרגש עם "ערב מול הגלעד", של לאה גולדברג, זו האחדה מלאכותית של רמות כתיבה שונות, שלצורך תקינות פוליטית מקפחות את המקופחים.  כשקובעי התכנית התרבותית הם חסרי עמוד שדרה, אין פלא שהם גם בטוחים שיאיר לפיד הוא עדיין האיש שכולם רוצים לראות ביום הזיכרון.לא על תקן המזרחית. זהבה בן (צילום: מנחה נופה)

כתבות שאולי פספסתם

*#