אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"פה למדתי לאהוב": החיבוקים שניצחו השואה

צמד האחים שנסע בעקבות מסע השואה שלו לקראקוב ולברגן בלזן, תיאר לא רק את זוועות ההשמדה הנאצית, אלא גם את רגעי הילדות היפים שחוו במחנה. חומרי הארכיון לא כללו את הקטעים הקשים ביותר, ועזרו להפוך את הסרט לאופטימי

תגובות

רבים מהסרטים התיעודיים העוסקים בשואה מציגים התחקות של ניצולים אחר משפחתם שנספתה, לרבות סצנות חיטוט בארכיונים באירופה, דפיקות על דלת של שכנים ורצף של שיאים רגשיים מטהרים, שמתבטאים בהתייפחויות או התפרצויות זעם. הסרט התיעודי "פה למדתי לאהוב" לא שונה מאוד מהסרטים האלה, אך בנוסף הוא מציג נס רפואי בתחום רפואת הנפש. בנוסף להיותו מעניין לכל ארכו, הוא עוסק בזווית שלא מרבים לעסוק בה - כוחות הנפש שאפשרו הישרדות והחלמה בדרגות שונות מהטראומה.» שידורי יום השואה בטלוויזיהמחקרים בפסיכיאטריה מלמדים שילדים שגדלו בצל השואה, פיתחו במהלך חייהם הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). המחלה פורצת יום אחד, לעתים שנים רבות אחרי השואה. הקרבן חווה שוב ושוב את הזיכרונות הטראומטיים כפלשבקים במשך היום או כסיוטי לילה. הזיכרונות נחווים כמו סרט המציג פעם אחר פעם את הקולות והמראות מהעבר. משנתקף האדם בהפרעה המייסרת הוא עשוי להפוך לקהה רגשית, להתקשות ולהפגין רגשות כמו שמחה.מוות ולידה מחדש אבנר כרם ואחיו יצחק וינברג (אבנר עברת את שמו),  עברו את שנות ילדותם בצל השואה. ב-1942, כשהיו בני שלוש וארבע, לילה לפני האקציה בגטו בקראקוב, בה נשלחו 5,000 יהודי הגטו (כולל הוריהם) למחנה השמדה, הם  הוסתרו בבונקר אפל וטחוב מתחת לגטו. בסרט הם נראים יורדים אליו שוב, כשהם בני 70, ומשחזרים את הריצה אליו כשהם אוחזים יד ביד. אחרי שנאלצו לצאת מהבונקר, עברו עליהם שנות המלחמה במנוסה מתמדת  ממסתור למסתור.ערב שילוחה להשמדה מסרה אותם אמם לאחותה. הם נדדו איתה בדרכים, חיו באסמים ואכלו מה שמצאו.  משפחה פולנית הסתירה אותם בתחילת הדרך והדודה שהייתה בהריון כרעה ללדת. באחד הרגעים הקשים בסרט, מספר ווינברג שצפה בלידה ותוצאותיה: "המצילה שלנו החזיקה בתינוק ואז חנקה אותו למוות. הבנתי שאם התינוק יחיה, אף אחד מאיתנו לא יחיה. עד היום אני לא יודע אם הפתרון היה נכון".

זווית שלא מרבים לעסוק בה. האחים מתוך הסרט (צילום: אברהם קושניר)

מפולין הגיעו לבודפשט אך גם שם כבר המתינו הנאצים, שהספיקו על סף תבוסתם לשלוח את רוב יהודי הונגריה לאושוויץ. בתושייה מופלאה הצליחה הדודה להגניבם כנוסעים סמויים אל רכבת ההצלה של קסטנר. הם מתארים את הזכרונות משם, את הצפיפות, הרעב והצמא, את חרדת הנטישה האיומה, וגם הפתעה מהגהינום - במקום להגיע איתה לפלסטינה, הם הורדו  בתחנת ברגן בלזן שבגרמניה. ברגן בלזן לא היה מקום לילדים קטנים, אך שם אירע להם נס. אסירה יהודיה צעירה בשם נעמי מאייר אימצה אותם, ודאגה ככל יכולתה למחסורם ובעיקר לבריאותם הנפשית. היא הרעיפה עליהם אהבה ואינסוף נשיקות וחיבוקים. "היא הצליחה להחזיר לנו את החיים והילדות", סיפר וינברג בהתרגשות, "נטרלה את זיכרונות האימה מפולין".טראומה ותרופה הסרט "פה למדתי לאהוב" מציג את הטראומה האיומה, אך גם את התרופה שניתנה לילדים ברגע הנכון. "ברגן בלזן היה רגע נעים בחיים שלנו. שם שרנו ולמדנו, דיברנו, אהבנו", אומר וינברג את הבלתי נתפס. "ראיתי סביבי מוות אינסופי. ראיתי אנשים שקפצו על הגדר החשמלית כי נמאס להם לחיות. אבל פה במקום הנורא הזה, נחפרו היסודות של חיי. בבור הזה צמחנו מחדש". אהבתה וטיפולה המסור של נעמי מאייר, ולפני כן אהבתה של הדודה, היו התרופה. זאת כנראה הסיבה שגם בזקנתם מקרינים האחים היתומים חוסן נפשי  ועליצות, גם כשהם מבקרים במחוזות הסבל של ילדותם. אולם תרומתה של נעמי מאייר לא קיבלה את ההרחבה הראויה, עד סוף הסרט נשארה דמות עמומה, מין צדקת פלאית שעשתה עבודת קודש, אך מעשיה לא נפרטו לפרוטות. הסיפור על סופה הטרגי והביקור בקבר, לא סיפקו את סקרנות הצופים בנוגע לדמותה ההירואית. במשך כל המסע המתועד של שני האחים, בין בכי לבכי, הם צוחקים, מתנדנדים על נדנדות, משתעשעים, מנגנים במפוחית ומגלים זה את זה מחדש. כשהם  פוקדים את   בית המצילים הם מרעיפים בעצמם אהבה על נכדתם הבוגרת, שפורצת בבכי. הם מרשים לעצמם לשתות הישר מעטיני הפרה בחצר, ומבקשים ומקבלים את מאכל התאווה שלהם כילדים מוסתרים, לחם טרי עם  חמאה. הבמאי והעורך של הסרט עשו שימוש מושכל בחומרים הארכיונים, ובחרו כאלה שאינם קשים מדי לצפיה. הקטעים עסקו בתבנית נוף מולדתם האיומה של צמד הילדים. הקטע שהובא בסרט הביא אמנם את צעידת ההורים אל הגטו בקרקוב, אבל חסך מהצופים את  הזוועות שהיו בו. בסצנת הסיום המרגשת והלא שגרתית, הם נכנסים למסבאה בבודפשט. שם הם שרים שיר ילדים ישן עוסק ב"איש הקטן שעשה במכנסיים", ומקדישים אותו לאדולף אייכמן. וינברג מניח בלי משים את כף ידו על כף ידו של אחיו אבנר כרם. "שים לב מה אתה עושה", אומר לו אבנר, "כמה שנים לא עשית את זה?". וינברג  מביט בו ומשיב "תן חיבוק" .

כתבות שאולי פספסתם

*#