אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"מי שמדבר" עם עמוס עוז: כשהמרואיין המושלם פגש במעריצה מס' 1

דיין פוגשת את עוז בחדר האוכל של ילדותו בקיבוץ חולדה, פוליטי, חריף וכעוס. המרואיין המושלם שעונה תשובות רהוטות ופואטיות מדבר על המצב, על יאיר לפיד ואפילו קצת על חייו האישיים

תגובות

עמוס עוז כועס. הוא כבר בן 73 - אזור הגילים שבו אנשים רבים הופכים כועסים - אבל הכעס שלו לא נולד אתמול. עוז כועס כבר שנים. בערך מהיום שאחרי מלחמת ששת הימים. לרוב הוא כותב על כך בטורים עיתונאיים ובמסות, מדבר על כך בכנסים ובהרצאות. אבל בשנים האחרונות נדמה שקולו נשמע פחות. הוא עצמו מודה בכך, ותולה זאת בקהל שומעיו. "נעלמו המהססים. הם הפכו לאדישים, ואל האדישים קשה לדבר". אבל עמוס עוז שפוגש לשיחה את אילנה דיין בחדר האוכל של ילדותו בקיבוץ חולדה הוא עדיין עמוס עוז פוליטי, חריף וכעוס.

כמעט עשור חלף מאז המפגש הטלוויזיוני הקודם בין דיין לעוז. לא הרבה השתנה מאז. דיין שמרה על כוחה כאחת העיתונאיות המובילות בישראל, העבירה את "עובדה" מטלעד לקשת והפכה למגישת התחקירים הוותיקה בטלוויזיה; עוז שמר על מעמדו כבכיר סופרי ישראל, פרסם את רב המכר הגדול ביותר שלו ועדיין לא זכה בפרס נובל. השלום עדיין לא הגיע, בנימין נתניהו חזר לעוד סיבוב במשרד ראש הממשלה. אז מה כבר השתנה?

אולי בכעס של עוז חל שינוי מסוים. אז הוא כעס על הפלשתינים שלא משתפים פעולה ועל השמאל שתולה את הכל ברצח רבין, ועכשיו הוא חוזר הביתה - לכעוס על הימין ("הממשלה הכי אנטי ציונית שהיתה לישראל מאז הקמתה"), על ההתנחלויות ("בסכום שישראל השקיעה בשטחים הכבושים אפשר היה לעשות שלא יהיה עוני בישראל") ועל העם ("אדישים"). נדמה שריח הבחירות שמטריף את המערכת הפוליטית עולה גם באפו של הסופר.

דיין מוצאת את עצמה, כך נראה, במצב לא פשוט. מצד אחד, ניכרת חיבתה ואפילו הערצתה לסופר שהוא נושא הדגל של השמאל "השפוי" (ומכאן של התקשורת "השמאלנית"). כבר בפתיחה היא גומרת את ההלל על מי שהיא מכנה "מכשף השבט". מהצד השני, היא לא מתחמקת מלשאול שאלות ולהעיר הערות שעשויות לערער על סמכותו. "קרה משהו שהמחיש שהעמוס עוזים לא ידעו על מה הם מדברים", או להביך אותו. "אתה חי בשלום עם הפארודיות על ההמתנה לפרס נובל?".

 לא מנהיג, סופר. עמוס עוז (צילום מסך)

אבל הכימיה ביניהם והנכונות של שני הצדדים לנהל שיחה אינטליגנטית ורצינית משרתת את דיין, ועוז מגיב לכל שאלה בשלווה סטואית, בתשובות רהוטות ומנוסחות להפליא. "אני לא יכול להגיד 'אין תגובה'", אומר עוז בתשובה לשאלה אם חשב להיות פוליטיקאי, ואכן מקפיד להגיב כמעט לכל דבר, מלבד לשאלה מה הוא חולם על אמו. התשובות שלו משחקות ממש לידי העורך, תשובות תמציתיות עם זיק פואטי שנותרות להדהד בחלל החדר, מוכנות לחיתוך לקטע הבא בראיון.

רק כשנוגעים בסכסוך נדמה שהטונים של עוז עולים מעט, חיתוך הדיבור מתחדד והתקיפות גוברת. הסכסוך מוציא מעוז את הנביא שרבים בשמאל רואים בו, ואת הציטוטים שיגיעו אל הכותרות לאחר שידור התוכנית. כך, למשל, הוא טוען שהממשלה "הרדימה את העם" ושהיא והתקשורת "הורידו מסדר היום באופן מלאכותי את השאלה הקיומית הדחופה ביותר". על ביבי הוא אומר "לא התרשמתי מן העומק של האיש", ומוסיף ש"הוא לא מציע מנהיגות. הוא מציע תרגילי התחמקות". לבסוף הוא מסכם את התרשמותו מראש הממשלה ב"הפעם האחרונה שהוא הרשים אותי היתה כשהוא היה נציג ישראל באו"ם".

ואם כבר מוצאים את עוז במצב רוח מיליטנטי, אי אפשר להימנע מלשאול אותו על יאיר לפיד. לפיד ועוז חלוקים בשאלה שהיא המהותית מכולן בהשקפתו החברתית-מדינית של האחרון: שאלת הסכסוך הישראלי-ערבי. נדמה שאפילו דיין מופתעת כשעוז הליברל מכריז שדעה שגורסת שאין פתרון לא לגיטימית. "זה כמו רופא שאומר 'אין לי ריפוי למחלה'. אם אין ריפוי, תפנה את המקום לרופא אחר". וכמו בביבי, גם בלפיד הפופולרי, אהוב העם, מזהה עוז חוסר מנהיגות. "להבין נימי נימים של ציבור זה לא מנהיגות. זו תכונה שנחוצה למי שרוצה להיות בראש מצעד הפזמונים". משעשע שמי שדיין מכנה "נער הפוסטר הנצחי" ו"האיש שמדבר אותנו" מציע תובנות קשות כל כך על מי שכנראה ירש את תאריו הללו.

לעוז יש עוד הרבה במחסנית. הוא מוטרד מ"התרופפות הסולידריות החברתית", מסתייג מ"הנטייה של השמאל ללעוג במקום להתווכח", מתרגש ממחאת האוהלים, "יש בה גן של הקיבוץ שאהבתי פעם", ורואה בנוחי דנקנר סכנה לא פחות גדולה מאביגדור ליברמן. דיין מנסה, בפתח הראיון ובסיומו, לגעת גם בדברים האישיים - בילדות בחולדה, בזוגיות ארוכת השנים, ואפילו בהרגלי הגלישה והצפייה של עוז (אין לו אינטרנט והוא רואה חדשות). אבל עוז, שכדבריה תמיד מצהיר "שלא יחשוף את עצמו יותר משהוא חושף את עצמו בספריו", עומד בהבטחתו. דיין מצליחה להוציא מעוז כמה רגעים מרגשים. הכעס כלפי הוריו, או סיפור נפילת בנו של דוד גרוסמן במלחמת לבנון השניה ("כאילו דוד התחנן על חיי בנו"). אבל עוז הוא איש מאופק, וכלפי חוץ נראה שרק האש הפוליטית מצליחה להסעיר אותו. דיין מוצאת את עוז, איש הרוח שהנמיך טונים, מאוכזב מהאדישות, מהשלטון, מהמצב. והרי עוז הוא סופר, ומה רוצה סופר - עם כל הפרסים והכיבודים שבעולם - מלבד מישהו שיקשיב לו?

כתבות שאולי פספסתם

*#