אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תופעת הבריונות: אנשים יעשו הכל בשביל זמן מסך

כמו יהודה ברקן וחיים הכט לפניה, גם לינוי בר גפן משמשת בטריק המצלמה הנסתרת, הפעם כדי לעמת אנשים עם דמויות שהציקו להם בילדותם. איכשהו נוצר הרושם שאותם אנשים לא בדיוק מחפשים תיקון אלא פרסום, בכל דרך אפשרית

תגובות

באחד הפרקים היותר מוצלחים של רוק 30 הולכת ליז למון לפגישת מחזור. בתודעה שלה היא היתה הילדה שכולם אהבו להתעלל בה, הקורבן הקבוע והמועדף של כל המקובלים: המעודדות, שחקני הפוטבול ואפילו של החנונים של מועדון השח. כשהיא מגיעה לפגישת המחזור, מגלה למון שכל המקובלים זוכרים לה כמה היא פגעה בהם עם הלשון המושחזת שלה ועם ההערות הסרקסטיות הבלתי פוסקות. מבחינתם, היא היתה המתעללת והם היו קורבנות.

גילוי מעורר מחשבה ומנער תודעה מהסוג הזה אי אפשר היה למצוא ב"אני זוכר מה עשית לי", סרטה של לינוי בר גפן. במסגרת רצועת הדוקו בשקל של רשת, לוקחת הפעם בר גפן שלושה אנשים בוגרים שכבר חצו את גיל 40 ומפגישה אותם עם מי שלטענתם בתור ילדים הפכו את חייהם לגהנום עלי אדמות.

לפני שאתם מתעלפים מנדיבות לבם של המתעללים לשעבר שהסכימו לדבר על הנושא בטלוויזיה, צריך לציין שאף אחד מהם לא ידע שלשם כך הוא זומן להופיע בפני המצלמות. לכולם מכרו סיפור על פגישת מחזור מרגשת בין כתלי בית הספר שבו הם למדו. במעין זיווג משונה של יהודה ברקן וחיים הכט, מודיעה להם בר גפן, אחרי שכבר חתמו על כתב הוויתור ואחרי שהמצלמה כבר התחילה לצלם, שכדאי להם לחייך. הם אכלו אותה. אף אחד לא מתעכב לרגע לחשוב שמדובר במעשה אלים בפני עצמו של ההפקה, שלא מאפשרת לאנשים האלה לבחור אם הם רוצים להיחשף בצורה כזאת. ואכן, אחת המזומנות לא ממש מתלהבת מהרעיון שמישהי ששכחה מקיומה תטיח בה האשמות שונות ומשונות והיא מפוצצת את המפגש.

על דוכן המאשימים ניצבים שלושה. הראשון הוא יעקב, שהיום עובד בתור שוטר סיור וגם מבלה הרבה מאוד זמן בחדר הכושר בפיתוח גוף. השנייה היא דרורה גבעוני, שעוסקת היום בלימוד אסירים. שניהם נפגשים עם המתעללים לשעבר וזוכים לתגובות הפוכות. את דרורה המתעללות לכאורה לא זוכרות בכלל. אחת מהן גם אומרת לה שאם היא חטפה, כנראה שהגיע לה. הפנטזיה שקיננה בדרורה על איזה קתרזיס מהדהד שבו יבקשו ממנה סליחה והיא תוכל גם להעניק אותה, מתפוגגת במהירות שיא. מזלו של יעקב יותר שפר עליו. שני המתעללים שלו מודים שאכן חטף מכות, אבל מושכים בכתפיים ואומרים "היינו ילדים".

אפשר לבנות מסביב ליעקב ולדרורה תלי תלים של תיאוריות פסיכולוגיות בגרוש או בשנקל על כך שהם נוקטים בדיוק באמצעים ההפוכים מאלה שיובילו אותם למטרה שלהם. במקום להשתחרר מכבלי העבר ולהתקדם הלאה, הם מתבוססים בתחושת הקורבנות. אם עד עכשיו היו קורבן של כמה ילדים ששכחו מהם כבר לפני 30 שנה, עכשיו הם קורבן של מדינה שלמה שצופה בהם. הרי מה היא החזרה לבית הספר אם לא חזרה למקור הטראומה.

התלים האלה מתמוטטים באחת כשמגלים שהמאשים השלישי הוא רון שמעוני, המוצג שוב ושוב כמיליונר משיקגו. למי שלא מעודכן, זאת לא הפעם הראשונה שרון מופיע בטלוויזיה. הוא כבר כיכב בכמה פרקים של מעושרות כמחזר נלהב מדי של המיליונרית אתי דודאי. מההופעה שלו שם יזכרו בעיקר את השירים האוויליים שהיה שר לאתי, ואת העובדה שהיא זנחה אותו באמצע ירושלים כמו איזה כלב נטוש. ככה זה עם רודפי פרסום, מי שלא רצה אותם כמיליונר מצליח יקבל אותם כילד כאפות. תסגרו בפניהם את הדלת לערוץ 10, הם ייכנסו דרך החלון לערוץ 2. מעין אריק שרונים של הריאליטי.

המפגש של רון עם בני כיתתו לא נגמר בשום קתרזיס, החברים פשוט מבקשים ממנו שיתקדם. אבל "תהליך" בכל זאת חייבים לכפות על כל העניין, אז רון גם מספר על אבא מכה שמת כבר יותר מ-30 שנה, ואפילו מספיקים לראות אותו לשבריר שנייה נכנס לבית קברות כדי להתפייס איתו. קורבן או לא קורבן, המקרה של רון מעורר את השאלה מתי כבר יעשו סרט דוקומנטרי שיפענח למה כל האנשים האלה הולכים לטלוויזיה, מה קרה להם בחיים שהם מוכנים להשפיל את עצמם עד עפר בשביל כמה דקות עלובות של פרסום ובאילו שיטות מפתות אותן ההפקות לחשוף את הקרביים מול המצלמה. אולי השם ההולם ביותר לסרט כזה יהיה "תשכח מזה".

» הסיפור - "מחיר האלימות" כואב בעיקר לצופית גרנט

כתבות שאולי פספסתם

*#