אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"הנערה עם 30 הזהויות": אמנון לוי נותן שירות חשוב לציבור

אם הבעיה המרכזית של התופעה המוצגת בסרט היא חוסר אמון, "פנים אמיתיות" הצליחה להציג מציאות דרמטית וקשה, ועשתה עבודת קודש. נותר לקוות שלוי והבמאית של הסרט לא נפלו קורבן לתרגיל בנוסח "השרוף"

תגובות

הבעיה הכי גדולה עבור האדם הפשוט עם הפרעת הזהות הדיסוציאטיבית (DID) – או בשמה העממי "פיצול אישיות" – היא כנראה האמון. לכל אדם שאינו מומחה או שאינו מכיר את התופעה ובא איתה במגע, המפגש עם אדם הסובל מפיצול אישיות יהיה כמעט בהכרח לא נוח ומביך. זה הרי מוזר: מולך ניצב אדם מבוגר, שמתנהג לפתע כמו ילד בן ארבע. התגובה הטבעית היא להסתובב ולחפש את הסיגר של יגאל שילון מציץ מאחורי השיח. זה הרי לא יתכן שאדם מבוגר, שאיננו שחקן תיאטרון רחוב, מושון של יהודה ברקן או סובל מפיגור שכלי, יתנהג כך.

» פנים אמיתיות: כרגיל, אמנון לוי לא מחדש דבר

טלוויזיה חינוכית

בדיוק בשביל זה יש לנו את אמנון לוי, תו תקן טלוויזיוני של אמינות. בתוכנית פתיחת העונה החדשה של "פנים אמיתיות" אתמול הוא הביא את סיפורו של אדם כזה – יובל שטרית, בחורה צעירה שסובלת מפיצול אישיות חמור. עכשיו, עם חותם האיכות של אמנון לוי בסגנון רפי גינת – "בדקתי, השוויתי, מצאתי" – אפשר להגיד בביטחון שהעניין הזה של פיצול אישיות הוא לא סתם העמדת פנים תיאטרלית, מניפולציה התנהגותית או המצאה ספרותית, אלא בעיה אמיתית. מאובחנת, ממוסמכת ומאושרת על ידי אמנון לוי.מתבקש להתייחס בציניות לתוכנית כמו "הנערה עם 30 הזהויות". מתבקש להטיח בה שהיא נצלנית, סנסציונית ועושה שימוש מגונה, אם לא פורנוגרפי, בכאב האנושי. אבל האמת היא שאחרי צפייה בה, קשה לעשות זאת. קשה להישאר אדיש למראה בחורה צעירה ונוגעת ללב, עם הפרעת תפקוד קשה כל כך, וקשה להמעיט בערכו החברתי והחינוכי של הסרט.אם הבעיה הכי גדולה של הסביבה עם פיצול האישיות היא סוגיית האמון, הרי שתוכנית כמו "הנערה עם 30 הזהויות" עשתה אתמול עבודת קודש (ולאנשים רבים – לא פחות מאחוז מהאוכלוסיה). היא הציגה תיעוד נדיר (וראשון בישראל) של אדם הסובל מההפרעה, על זהויותיו הרבות והשונות. מבחינה דרמטית, מדובר בחומרים מדהימים. ראינו כמותם בסרטי קולנוע עלילתיים ובסדרות טלוויזיה בדיוניות, אך מעט מאוד בתוכניות דוקומנטריות. מה שמתקבל בהבנה ואפילו בחיוך בביצועם של אנתוני פרקינס ("פסיכו"), בראד פיט ("מועדון קרב") וטוני קולט (גיבורת טארה), נראה בלתי יאמן בקולה ובפניה של אישה צעירה ואלמונית.

חומרים מדהימים מבחינה דרמטית. מתוך הסרט:

השאלות צצות מאליהן, והן רבות: האם הדמויות באמת לא מודעות זו לזו? האם דני, הילד בן הארבע, לא רואה שגופו הוא גוף אישה? היתכן שמיי המציגה עצמה כעיוורת באמת לא רואה דבר? מנין למדה בוגוס האילמת את שפת הסימנים? כל השאלות הללו סובבות סביב תמה אחת – לא הניסיון להבין, כמו הרצון להאמין (או להפריך). המפגש עם יובל וזהויותיה הרבות מתווך על ידי קרן גרפונקל ואמנון לוי, ולכן אין לנו אלא לסמוך על אמינותם ויושרתם העיתונאית, ולקוות שלא נפלו קורבן למהתלה נוסח "השרוף". זו, לפי לוי, השאלה שמטרידה צופים רבים, והוא מציב עצמו כבר-סמכא וקובע שהכל אמת לאמיתה. בעזרת לוי והמומחים שהוא מגייס לצדו, אפשר להפיל את חומות החשדנות. ומרגע שזה קורה – וזה לא קורה בן רגע - קשה שלא להתמסר לבחורה המקסימה והאמיצה הזו, שהחליפה כאב אחד (תקיפה מינית), באחר (הפרעה נפשית), והחליטה לחשוף אותו בטלוויזיה. חשיפה בעלת ערך, לשם שינוי. לא חשיפה לשם המיליון או חשיפה לשם החשיפה. חשיפה לשם הגברת המודעות. הסרט הזה, הנוגע בתופעה כל כך עדינה ורגישה, היה עובר טוב יותר עם קצת יותר עידון גם מצד ההפקה. קצת יותר קורקטיות לא היתה מזיקה לו. במקום זה, נאלצנו לעתים להסתדר עם ה"מומחים איתם שוחחנו"; רגעים כמו "אף אחד לא מדריך את חנה" – עם הקפאת תמונתה של האם, כאילו מדובר בכלל בתחקיר מזעזע על הרשויות הסוציאליות; ומשפטים כמו "האם יובל מסוגלת להרוג את הדמויות כדי להתקדם בחייה? מיד אחרי הפרסומות". כל זה לא חשוב. גם השאלה כמה רייטינג גרפה התוכנית או האם היא היתה נצלנית אינן חשובות. מה שחשוב הוא ש"הנערה עם 30 הזהויות" הוא שירות לציבור, סרט בפריים טיים שחושף תופעה נסתרת כמעט. אם זה יגרום לאדם אחד לא לנעוץ מבטים בבחורה בת 23 שמסתובבת ברחוב עם מוצץ וצעצועי פרווה, הרי שאמנון לוי בא על שכרו.

כתבות שאולי פספסתם

*#