להיות מעושרות: מה מסתתר מאחורי הביקור של הבנות במאהל שליט?

טלי, ניקול ודפנה שמגיעות לבקר את משפחת שליט עם הפסל שרכשו, מופתעות לפגוש את אתי. ניקול נעלבת, אתי מנכסת ולאה שנירר הולכת לקבל ברכה. סיכום דו שבועי

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל

אחרי שעברו את הגרסה הפרטית שלהן ל"בטיפול" אצל ד"ר בן דור, מחליטות השבוע המעושרות לשחק קצת במגרש של חטופים.

» מעושרות - כל הביקורות והכתבות» להיות מעושרות: השואה בשירות אורנה בן דור» להיות מעושרות: איך יסתיים הסכסוך בין ניקול ואתי?מעורבות לפעמים אפשר להשתגע מחוסר היצירתיות, הקיבעון המחשבתי והשמרנות של הטלוויזיה הישראלית. הכל צריך להסביר להם בצורה מפורשת? הרי ברור לכל צופה שריקוד הבטן, שלא לומר ריקוד שבעת הצעיפים, שטלי סיני ריקליס עשתה לזוס היה בזבוז של דקות מסך יקרות מפז. הרבה יותר הגיוני, ראוי ושפוי היה שטלי תנענע את מחמדיה באוהל של משפחת שליט כשהן באו לתת לה את הפסל. הרי זה בדיוק מה שהמשפחה הזאת היתה צריכה באותם ימים קשים, מפגן של דו קיום תרבותי בין החלקים בגלקסיה שמכירים בקיומם של אנשים אחרים ובמצוקות שלהם ובין אנשים שרואים רק את עצמם. חבל, באמת חבל. פוספסה כאן הזדמנות מצוינת לשמח את אביבה בעזרת מפגן אוריינטלי שהיה מזכיר לה שבטח ברגעים אלה גלעד נהנה בחברת שוביו מאותו תפריט תרבותי. נועם בוודאי מיד היה כורע בורך, עושה כפיים ומדביק על טלי כמה דולרים. ואם לא דולרים, אז כמה סטיקרים של "גלעד עדיין חי". כאלה הם השליטים, מוחצנים, פרועים ואף פעם לא אומרים לא למסיבה טובה. אבל טלי, דפנה שחר וניקול ראידמן בהחלט מודעות לגבולות הטעם הטוב. ריקוד בטן במאהל הוא מהלך גרוטסקי ואווילי, אבל לא כמו הפסל בן 40 הקילו שהן גוררות בעליות לעיר הבירה. כמובן, שגם האירוע הזה מנוצל ליצירת עוד שערורייה זוטא בין אתי דודאי לבין ניקול. ניקול מנצלת את אווירת הקדושה הירושלמית ומרחיבה את רפרטואר הדימויים שלה. לצד החרא שהיא אכלה, והדרך שבה הקיאו לה על הנשמה, אפשר להוסיף גם את היריקה בפרצוף. אולי זה עניין תרבותי, אבל העיסוק של ניקול בהפרשות קצת מתחיל להטריד. אתי, מתברר, עברה לה בסביבה בבירתנו המאוחדת לנצח נצחים. כאן אפשר לעצור ולשאול האם העם היהודי או משפחת שליט לא סבלו מספיק, אבל כדאי להתקדם הלאה ולהאזין היטב לנימוק של הדודאית לאי השתתפותה במיזם הפסל. ובכן מתברר שלא מדובר בקנאת אמניות. למי ששכח, אתי בעצמה היא פסלת שעושה תנועות של דמי מור ב"רוח רפאים", רק בלי הפטריק סוויזי שיבוא לה מאחורה לעצב איתה ביחד סמלים פאליים. ההתנגדות של אתי לפסל היא הרבה יותר עקרונית, מהותית ומנומקת. הפסל פשוט לא מתאים לעיצוב הפנים של המאהל. כל כך צודקת אתי. כמו הבית שלה, גם המאהל כולו לבן, אבל סובל מחד גוניות איומה וחזרה בלתי נסבלת של אותה תמונה. מניקול אפשר היה לצפות שתציע לאביבה לעצב את ביתה החדש ברחוב עזה פינת בלפור. משום מה, היא לא מציעה. אולי היא הפנימה את מה ששאר הבנות ניסו להסביר לה ב"יערות הכרמל", והחליטה להפסיק לתת כל הזמן.מצד שני, למה להכפיש סתם? השלוש ראו את הנולד ואת העתיד הפוליטי המזהיר של נועם שליט. טלי בכלל באה בשביל לקדם את פרס ישראל בשביל זוס, ניקול בשביל לסגור איתו שהיא מקבלת את הנשיאות אחרי שמעון פרס, אתי בשביל האג'נדה החינוכית כמובן ודפנה רק רוצה שהוא יעביר חוק שיעיף אותה לשמיים. ניקול מפסיקה לתת. מתוך "מעושרות":

מחוזקות הפרק האחרון של  מעושרות  טמן בחובו עוד גילוי מרעיש. סוף סוף גילינו עם מי מעדיפה לאה שנירר להיות כשהיא לא עם שאר החברות. ליחידת הסגולה קוראים מורן אייזנשטיין. מדובר בבחירה הגיונית לחלוטין. שאר המעושרות הן עוד חבורת וואנא ביז יומרניות ואילו אייזנשטיין היא הדבר האמיתי. היא בעצמה כבר היתה סלב, לא כמו טלי שהייתה רק אשת סלב ותפסה על לאה תחת. לאייזנשטיין היה כבר קמפיין בטלוויזיה כשטלי עוד הבריחה נכסים מנושיה. וכיוון שסלב לסלב זאב, וחוק שימור החומר דואג לאיזון בעולם, כעת תפקידה של לאה להיות הסלב ושל אייזנשטיין להיות המזדנבת. כמו שלימדו ב"מלך האריות", זהו מעגל החיים. סימבה וטימון יורדות דרומה כדי לקבל ברכה מכבוד הרב איפרגן. שתיהן נורא צריכות ברכה, ואם אפשר, אז ישר לווריד. כמו שתי נרקומניות שממתינות למנת אדולן, הן יושבות בחדר ההמתנה ומדברות על איזה חומר טוב האיפרגן הזה, ואיזה עיניים יש לו. למרבה הצער, שכחו השתיים שכוחותיו הנסתרים של האיפרגן בוודאי אפשרו לו לצפות את מה שמחכה לו מאחורי הדלת, ולעיין שוב בפרשת "ויברח". וחבל, באמת שחבל, כי לאה היתה צריכה את הברכה הזאת. אולי השיחה עם צחי הייתה מתנהלת בדרך אחרת ואולי היא היתה הולכת בעקבותיו להמבורג הרחוקה, הירוקה והפסטורלית. איכשהו, ככל שלאה מספרת יותר ויותר על כמה המבורג שקטה, הרעיון שהיא תעבור לשם נראה פחות ופחות מוצלח. לפחות עד שהגרמנים יעבירו לנו את כל הצוללות.   מצוטטות "וזה רק קצה החוט" – ניקול שמתלוננת על אתי, מתכוונת לומר שזה הקש ששבר את גב הגמל, אבל מתפלקת לה יציאה פרוידיאנית לחקירת הרצח הקרובה של משטרת סביון. "זה כמו שהאקס שאת הכי שונאת בא לחתונה שלך" – ניקול שוב לא מצליחה לגשר על פערים תרבותיים. מי לעזאזל מזמינה אקסים שהיא שונאת לחתונה שלה?"זאת העיר שלי, ירושלים שלי. מה? קנית אותה?" – ניקול ממשיכה להתעצבן על אתי, ומעבירה שיעור ראשון בדיני קניין.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ