מבוא ל"אח הגדול": האלירזים תמיד ינצחו

בין "במקרה של ייצוגי נכים נעשת עבודה ראויה", ל"תרומה אדירה לסובלים מלקות שמיעה" - הסרט על תופעת "האח הגדול" הוא בסך הכל קובץ הערות שוליים, על הקביעה שהריאליטי הזה הוא "דוקו על הטבע האנושי"

ניב שטנדל, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
ניב שטנדל, עכבר העיר

האח הגדול היא "דוקו על הטבע האנושי". כך קבע לפני שנתיים אבי ניר, מנכ"ל קשת. האמירה הזו זכתה לבוז רב, אבל אתמול הגיע שלב ההוכחות. בערך, כיוון שלא היתה זו "האח הגדול" שסיפקה את ההוכחות לדוקומנטריותה, אלא פאנל מומחים – מומחים אמיתיים, לא אלירז-שדהמנחם-בן מומחים – שיבדוק, יאשר ויתן את הגושפנקא על היותה של "האח הגדול" דוקו. וכך הופיעה "מבוא לאח הגדול" – קובץ הערות שוליים על קביעתו של אבי ניר.האח הגדול 4 - כל הכתבותהשערוריות הגדולות של "האח הגדול"מחמאות אקדמיות "מבוא לאח הגדול" באה להציב את "האח הגדול" בתוך השיח האקדמי. אבל זה טריוויאלי – הרי מקומה של "האח הגדול" בשיח האקדמי, כנציגה מכוננת ומובילה של ז'אנר הריאליטי הישראלי, שריר וקיים. "מבוא לאח הגדול", אם כך, לא מחפשת תובנות אקדמיות – היא מחפשת מחמאות אקדמיות. כי אח גדול, מה יש לו בחייו? את אהבת העם, ובגלונים; את אהבת המפרסמים הנגזרת מכך; את כוחו הציבורי הבלתי ניתן לערעור; את מעמדו המוצק בלב התרבות הישראלית. רק את הסנובים אין לו.מחמאות, שלא במפתיע – ואולי בעצם כן - ניתן היה למצוא בתוכנית בשפע. במפתיע – משום שמן הידועות היא שמרבית אנשי הרוח והאקדמיה רוחשים ל"האח הגדול", ולכל מה שהוא מייצג בוז מוחלט. לראות "האח הגדול" זה לא בדיוק הבון-טון בקתדרות האקדמיות. לא במפתיע - משום שככלות הכל מדובר בתוכנית פרומו ל"האח הגדול". כמה רע, ביקורתי ומתנשא זה יכול להיות?התשובה היא, כאמור, מעט מאוד. מרביתו של קורס המבוא ל"האח הגדול" הועברה על ידי חבורת מרצים מרשימה ששיבחה את התוכנית ואת תרומתה לתרבות הישראלית. חלקם, כך נדמה, התקשו לעשות זאת. לרגעים אפשר היה להבחין כי דברי החוקרים נבררו ונערכו בקפידה. כך למשל, כשד"ר עמית קמה אומר כי הוא מעדיף לראות אדם ערבי "בהקשר הזה על פני חדשות וטרור", הוא בעצם יוצא כנגד הסטריאוטיפיות שכופה "האח הגדול" על משתתפיו – אבל עשוי להיות מובן כאילו הוא מאשר אותו.נבררו ונערכו בקפידה. מתוך "מבוא לאח הגדול":

גדעון לויאלעד צפני

אז כן. גם בלי אצטלה אקדמית מזויפת, "האח הגדול" היא תוכנית חשובה, ומשמעותית, ובמידה רבה אפילו אמיתית (אבל לא דוקו. בשום אופן לא דוקו). את זה אי אפשר לקחת ממנה גם עם מאה ביקורות רעות ואלף עיקומי אף. ומשום כך אפילו אי אפשר לפטור אותה, כמו שהציעה אמש אורנית קליין-שגריר, כ"רק טלוויזיה". זו לא רק טלוויזיה. זו תופעה תרבותית. זו תוכנית טלוויזיה שנהנית מהדיון הרדוד סביבה, אבל דורשת מעצם מעמדה שנתייחס אליה במלוא הרצינות. האם זה יקרה שוב? סביר להניח שלא. תמיד אפשר יהיה לדון בהשלכות הסוציולוגיות של מאבק חברתי בבית, אבל תמיד יהיה פיקנטי יותר לבדוק מי מתחיל עם מי, מה קרה השבוע בג'קוזי ואיך הלך כל התקציב על סיגריות. ובמילים אחרות: בקרב בין "מבוא לאח הגדול" ל"שלום האח הגדול" – בקרב בין העמית קמהים לאלירז שדהים (הפרידמנים נגד הבובלילים?) - האלירזים תמיד ינצחו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ