להיות מעושרות: תנו לניקול לנצח!

ניקול עובדת קשה כדי להגשים את החלום שלה להגיע לאירוויזיון. בדרך היא מקליטה שיר וסופגת עלבונות מהמפיק המוזיקלי. אתי דודאי רוצה לחזר אחרי שמעון פרס, ויש לה מטרה טובה. סיכום דו שבועי

זיו יצחקי, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
זיו יצחקי, עכבר העיר

הריקושטים של ארוחת הערב הגורלית בבית דודאי התפזרו בשבוע שעבר לכל עבר, ומנסחים מחדש את השאיפות, הרצונות והמאוויים של המעושרות.

מעושרות - כל הכתבות והביקורותלהיות מעושרות: חנה זלדה של העשירון העליוןמזומרות נו, אז איפה חותמים? למי שולחים את העצומה? עם מי צריך לדבר? עם פרנק נף? עם אן מארי דוד? עם בוטרוס בוטרוס ראלי? עלה כאן רעיון לא רע בכלל, ואולי כדאי לאחוז את השור בקרניו , לדהור איתו קדימה עד לבאקו שבאזרביייג'אן, ולקוות שלא כל האורוות יהיו תפוסות, ויהיה איפה להחנות אותו. למי שלא התעדכן, הרעיון הגאוני הוא (שוב) של ניקול ראידמן, האישה שאינה רואה קירות. וגם אם היא רואה קיר, היא דואגת להביא שיפוצניק שיזיז אותו. ובכן, ניקול שלנו החליטה שהיא צריכה לייצג את מדינת ישראל באירוויזיון. כשדמיונו של הצופה נודד אל המראה של ניקול בת השבע צופה בתדהמה במי שזה לא יהיה, מבצע שיר גרוע למדי עם העמדה מטופשת להפליא, הדמעות זולגות מעצמן. הרעיון הזה לא לגמרי מופרך, ויש בו אפילו חוכמה פוליטית מרובה. לניקול יש פוטנציאל להחזיר לכאן את האירוע הגיאופוליטי החשוב ביותר של השנה, כיוון שהיא מגלמת בתוכה שילוב נדיר של שני אלמנטים בלעדיהם ניצחון אין. האלמנט הראשון הוא יכולת להתחבב על קהילת הגייז, לא חשוב מאיזו עדה. לניקול יש את זה, ובגדול. היא מדברת בשפת האוחצ'ית  הבין לאומית של הריסים המלאכותיים, השיער המנופח וסיפור החיים הטראגי. אין גיי שלא יפול שדוד לרגלי נעלי העקב שלה, ושלא יסמס לה כאילו לפחות היתה הידידה הכי טובה שלו בתיכון שגם היתה היחידה (כך לפחות הוא חושב עד היום) שידעה עליו.

האלמנט השני נוגע לגוש ההצבעה המזרח האירופאי, שהפך את הזוכה הוודאי כל שנה, למישהו מחלקיקי המדינות האלה שפעם סטאלין ידע כל כך יפה להחזיק קצר. ניקול הרי הגיעה משם, היא מכירה את השפה, היא מכירה את המנטליות, והכי חשוב היא מכירה את המנהיגים. לתשומת ליבם של שר החוץ, ועדת הכלכלה ורשות השידור. אין סיכוי שזה לא ייגמר בניצחון ודאי. תנו לניקול לנצח! עד שהיא תגיע לשם, ניקול עובדת במרץ יחד עם המפיק המוזיקלי אורי, שמבין שזמרת גדולה כבר לא תצא מניקול, אבל אם היא חיה בלה לה לנד, למה לא לתפוס עליה טרמפ, ולשחק קצת בסיימון קאוול. ואכן אורי מתקן לה את העברית, מבקש ממנה להתחבר למילים, ונראה משועשע במיוחד כשמגיע זר פרחים ענק מבן זוגה עלום השם. כל הניסיונות האלה להוציא מניקול מימד קצת יותר פגיע, אנושי אכן נושאים פרי, כשהיא אומרת שהיא איש מדהים. שניה אחר כך, הכל נשכח וניקול ממשיכה לצווח שהאהבה הזאת הגשימה חלומות, או שילמה את המזונות, או כיסתה משכנתאות, או זה לפחות הדבר האחרון ששמעתי לפני שנקרע לי עור התוף. חיה בלה לה לנד, אבל עם שאיפות. ניקול ב"מעושרות":

מאורגנות לא נעים להודות, אבל יש רגעים בחיים שבהם הרעיון של הדרת נשים לא נראה כזה פסול מעיקרו. אולי בכל כזאת כדאי לשקול אותו על בסיס פריטטי? סתם, לצורך ההמחשה בלבד, האם הדרתה של אתי דודאי מהמרחב הציבורי באמת תיחשב לפגיעה כה אנושה בזכויות היסוד? אפשר לדמיין הרכב של בג"ץ שבו הדעות תהיינה חלוקות, זאת אומרת אם יימצא הרכב שאתי לא מכירה את חבריו. הרי היא מכירה את כולם, גם את שר החינוך גדעון סער אליו הרימה טלפון לפני כמה פרקים, והנה עכשיו היא כותב מכתב מסוגנן ויפה לנשיא המדינה שמעון פרס. גם אותו היא מכירה, מה זאת אומרת? שנים, עוד מלפני שהוא היה חבר כנסת, כלומר מלפני 1959. יכול להיות שהוא היה המינקת שלה. אתי, מסתבר, גדלה בבית שבו רק אמרו לה שהיא יפה, ואף פעם לא אמרו לה שהיא חכמה. היא עשתה תיקון בזכות מכון אדלר, שם השתתפה במשך שבע שנים בקורס "הורות וזוגיות" . היא יצאה משם אתי אחרת. עכשיו היא חושבת שכל ילד חייב לעבור את אותה חוויה. צודקת אתי, הבעיה עם הנוער של היום שהוא כושל שוב ושוב בתחום של הורות וזוגיות. הגיע הזמן להסיר את הנגע הזה, ויפה שעה אחת קודם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ