"הלוואי שתמותי": זה מה זה עצוב

בסרט על אורי סלונים ומיכל שפירא, יש בחור שמביע משאלת מוות עבור אהובתו, בעוד המוות שלו כבר כמעט ודאי. הסיפור חזק, הגיבורים מורכבים, והסגנון נקי ממניפולציות רגשיות

ניב שטנדל, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
ניב שטנדל, עכבר העיר

"אני אומר לך בשביל עצמך, הלוואי שתמותימה את צריכה את כל זה, מה את צריכה?"

"הלוואי שתמותי". איזה שם נפלא לסרט שהוא גם רקוויאם. לסרט תעודה שהוא גם סרט זיכרון. כל כך הרבה יש בשם הזה, שבכלל לא צריך סרט אחריו. יש כאן הומור, ואירוניה, וחוצפה, ולעג, ודינמיקה רגשית, והתגרות בחיים. יש כאן בחור שמביע משאלת מוות עבור אהובתו, בעוד המוות שלו כבר כמעט ודאי. ויש כאן, בשתי מילים, מערכת יחסים שלמה, קצרה, מהודקת, סבוכה וטראגית. זוגיות על טיימר. ואון קאמרה.» הסרטן ניצח: נפטר המוזיקאי אורי סלוניםשני גיבורים יש ל"הלוואי שתמותי": הגבר שאומר "הלוואי", והאישה שאמורה למות. הגבר שאומר "הלוואי שתמותי" הוא אורי סלונים ז"ל, מוזיקאי מוכשר שהלך לעולמו לפני קצת יותר מחודשיים, בגיל 31. כן, ממש כמו במיתוסים ובקלישאות – צעיר, מוכשר, עתידו לפניו וסרטן בכבדו. נקטף בדמי ימיו וכל מה שתמיד אומרים בהספדים ותמיד נכון. האישה שאמורה למות היא מיכל שפירא. שפירא, זמרת צעירה, הכירה את סלונים כחודש לפני שהסרטן תקף אותו שוב. בסרט, וכנראה שגם בחיים, שפירא היא דמות טראגית לא פחות מסלונים. המסע שלה לא סופני כשלו, אבל לא פחות מכמיר לב. בעוד שסלונים מחזיק פאסון בעודו גוסס, שפירא ממלאת ברגשות סוערים את תקן בת הזוג שנכלאה בתוך סיפור אהבה בלתי אפשרי, מוגבל בזמן, כזה שאי אפשר לצאת ממנו טוב. נכלאה בסיפור אהבה בלתי אפשרי. מתוך "הלוואי שתמותי":

ציר העלילה של "הלוואי שתמותי" הוא כל כך "טוב", חזק ומעניין, שהוא יכול היה בקלות להחזיק דרמה קולנועית. גבר שנלחם על חייו מצד אחד, אישה שלכודה בקונפליקט איום מצד שני. וכשהמציאות עולה על כל דמיון, זה תמיד יותר טוב. עד שמגיעים לסוף. ומה שבדרמה עלילתית סוחטת דמעות יסתיים בהפי אנד, לא תמיד יזכה לאותו סיום מזכך בסרט תיעודי. ול"הלוואי שתמותי" אין הפי אנד, ולא הפי בגינינג. הוא נפתח בסוף – מצהיר מיד שאורי סלונים נפטר בגיל 31. ומכאן ואילך, נלחץ הטיימר. חמישה חודשים מרגע לחיצת ה-REC ועד לסיום הקלטת. בחמשת החודשים הקרובים, בשעה הקרובה, תראו איש גוסס, אישה מתרסקת, וזוגיות משברית מעצם הגדרתה. ועצב. המון עצב.

"רחמים על חלשיםעלייך ועל כל האנשיםורחמים עלי"

כן, זה סרט עצוב. "מה זה עצוב", כמאמר השיר קורע הלב של סלונים. ב"הלוואי שתמותי" יש הרבה דמעות, והרבה דיכאון, והרבה כעס, והרבה אכזבה. ורגעים קצרים מאוד של שמחה, ואושר, וחיוך. מי שמצפה לסרט אופטימי וחיוני, שילך למקום אחר. לא כאן. כאן זה יגמר במוות. וזה סרט אינטימי. מה זה אינטימי. אינטימי מאוד. אמא-מתווכחת-עם-החברה אינטימי. אנחנו-כבר-לא-מזדיינים אינטימי. מיכל-שפירא-בתחתונים אינטימי.זה יגמר במוות. אורי סלונים ומיכל שפירא: מיכל שפירא לא חדשה לז'אנר. על האינטימיות שלה היא ויתרה מזמן, את חיי האהבה שלה – לרבות הקשר עם סלונים – היא חשפה כבר בבקרוב: אהבה. אך טבעי היה לה, שעה שמרוץ ההישרדות של סלונים נכנס לישורת האחרונה, לפתוח מצלמה ולתעד את המסע הזה. מסע לא נעים ולא פשוט, שהכאבים הפיזיים שבו רק מהדהדים את המתחים האישיים והבין-אישיים. מסע שבו צלחת מלוכלכת וסרטן נזרקים על המאזניים. מסע קיצוני.

"אני אומר לך בשביל עצמך, הלוואי שתמותימה ישאר לך מכל זה, מה זה חשוב?"

"הלוואי שתמותי" הוא לא סרט מושלם. הוא לא מהודק דיו, יש בו רגעים חלשים וסשנים פסיכולוגיים שנחיצותם חלקית. אבל הוא מלא ברגש. הוא מלא באהבה. וחוץ מזה, מה פתאום שיהיה סרט מושלם? האם חתיכה מהחיים יכולה להיות מושלמת? האם חתיכה מהחיים שנושקת למוות יכולה להיות כזו חשיפה טלוויזיונית יכולה להיות עניין סתמי, מטופש או סתם אקסהיביציוניסטי לשמו. אבל נדמה לי שמרוב אינפלציה עלק-דוקו-ריאליסטית, כמעט שכחנו (שכחתי?) שחשיפה טלוויזיונית – כמו כל חשיפה - יכולה להיות גם עניין מרתק ונוגע ללב. כשהסיפור חזק, והגיבורים מורכבים, והסגנון נקי ממניפולציות רגשיות, והקונטקסט נקי מכל מיני אצטלות של ניסויים חברתיים. כשהחשיפה פשוט מבקשת לגעת. כמו מוסיקה טובה. כמו המוסיקה של אורי סלונים.

"מבטיח לך טקס יפה, עם שמפניה ותותיםכי את בעניין של איכותוזה מה זה עצוב" ("מה זה עצוב". מילים: מאיר גולדברג. לחן: אורי סלונים)

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ