רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ירדנה ארזי - הסיפור שלא סופר: מוכרת טלנובלה בשביל קאמבק

מודה שבצדק לא לקחו אותה ברצינות, ומשאירה את הסנטימנטליות לביוגרפיה. במבט מפוכח והומור עצמי ירדנה ארזי סוקרת את סיפורה אישי, מגלה סודות ובונה על קאמבק. גם מי שלא אוהב את האמנות שלה, לא יוכל שלא לחבב אותה כבן אדם

תגובות

אפשר לאהוב את זה, אפשר גם לא. אפשר להתייחס לעניין בקטע אירוני או להתמסר אליו מכל הלב, אבל קשה להתווכח עם כך שהגיע תורה של ירדנה ארזי  לבצע קאמבק מפואר. ארזי היא הדוגמה העדכנית ביותר, אך בוודאי לא האחרונה, שכל דבר שנחשב למגוחך ושולי בשעתו יחזור יותר מ-20 שנה לאחר מכן כקאנון. ארזי היא הראשונה להודות שמעולם לא הייתה כוס התה של הברנז'ה ושל העיתונאים. עד היום בתל אביב אפשר למצוא לא מעט אנשים שיישבעו שמעולם לא שמעו שיר שלה. באייטיז הם שברו את החוגה של הרדיו משני הצדדים של התדר של גלי צה"ל, כדי לא ליפול בטעות על רשת ג'. אותם אנשים בוודאי הסירו את המשקפיים בתדהמה כשצפו אמש בסרט התיעודי על ארזי, בו סיפרה איך יצאה לדייט עם פרנק זאפה. למי שלא עקב אחר הביוגרפיה שלה, ארזי לא הייתה בעניין. אבל גם אותם אנשים, בניגוד לרצונם המוחלט, יצטרכו להודות, שלטוב ולרע הצליחה ירדנה ארזי להפוך לאחד מאותם מותגים ארצישראליים, כמו גידי גוב וחווה אלברשטיין, שהקול הוא חלק מהקלישאה שנקראת הפסקול הארצישראלי. אולי בגלל שהצליחה להגיע לפסגה בתקופות שבהם היו להקה אחת, ערוץ אחד ותחנת רדיו אחת. ההבדל בינה לבין השניים האחרים הוא שלארזי מעולם לא התייחסו מספיק ברצינות. לזכותה ייאמר, שהיא מודה בכך שהרוויחה את היחס הזה ביושר בזכות הפאייטים, הפלסטיקים, השמלות והקדם אירוויזיונים. קשה לתאר, למשל את ריטה, עוד דיווה ארצישראלית, יוצאת בהצהרה כנה כזאת. אבל מה, היא נהנתה מכל רגע, אז שכולם יקפצו. ובדיוק הגישה הבריאה הזאת, הפכה את השעה וקצת שהתמקדה אמש בארזי לכל כך מהנה. ובעיקר כי לארזי יש את מה שמאבד כל מועמד לתפקיד פליט ריאליטי בחדר ההמתנה לאודישן: חוש הומור ואירוניה עצמיים. בניגוד לכל מיני אמנים אחרים, שהולכים לחפש את אלוהים ושאלות גדולות מהחיים, ארזי, מלווה באחיה אמיר ובבתה אלונה, הולכת לחפש את עצמה במטבח הקטן של הבית של ההורים בחיפה, ובקן של הצופים בכרמל. היא מצליחה בעת ובעונה אחת גם לכאוב את הכאב של אי קבלת הסמל הגדודי כאילו האירוע הזה התרחש אתמול, וגם להביט עליו בריחוק ובביקורת עצמית. עדיין רוצה את הסמל של הצופים. ירדנה ארזי (צילום מסך)יחד עם לאה לופטין ורותי הולצמן היא חוזרת לאולם החזרות של להקת הנח"ל והשלוש מתחילות לשחזר העמדות של "בשמלה אדומה". הן מצליחות לא להיראות פאתטיות, אלא כמי שהצליחו לצאת מנצחות מעסק אכזרי. מספיק לעבור בנחלת בנימין ביום שישי ולהביט במירי אלוני בשביל להבין שיש להן מה לחגוג.באופן מודע או לא, הדיסקוגרפיה של ארזי מדופדפת בזריזות רבה ולשיר "הביתה" מוקדש זמן מסך רב יותר מלכל השירים גם יחד. גם כל אבני הדרך של שנות ה-80: היריבות עם עפרה חזה, שמלת הדיו ומצעדי הפזמונים בכלל לא עולים לדיון. ארזי אורזת את כולם ביחד בצרור אחד ומעמיסה בבוידעם ללא שמץ של סנטימנטליות. את הסנטימנטליות היא שומרת לביוגרפיה, לגילויים על חצי האחות ועל חצי האח ולרגשות האשם שלא עשתה מספיק בשביל ההורים כשהיא עומדת מול קברם. מי שלא אהב את האמנות של ארזי עד עכשיו, לא יהפוך בזכות אמש למעריץ מושבע, אבל הוא בהחלט יחבב קצת יותר את ירדנה. 

*#