"עובדה": התחקיר שריגש אותי

יומן השבי של רון ארד שנחשף על ידי בן שני משרטט דיוקן מצמרר של אדם רגיש ופואטי. אבל מתוכנית התחקירים הוותיקה בטלוויזיה ניתן לצפות לקצת יותר מהרהורים נוגים על הפער שבין עסקת שליט למקרה של הנווט הנעדר

אורי ערן, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
אורי ערן, עכבר העיר

עובדה היא חיה נדירה בנוף התקשורת המקומי. לא רק משום שהיא נמצאת איתנו 18 שנה - זמן נצח במושגים של תוכניות תחקירים - אלא בעיקר משום שהייתה ביקורתית ורלוונטית במשך רוב התקופה הזו. אילנה דיין, ש"עובדה" לא הייתה מה שהיא בלעדיה, הצליחה לעצבן את כל מי שעיתונאי לוחמני שואף לעצבן: בעלי הון, פוליטיקאים, בכירים במשטרה ובצבא – כולם חטפו ממנה בשלב זה או אחר, רובם בצדק. ובכל זאת, "עובדה" עוד איתנו.  עםת זאת, משדר פתיחת העונה ה-18 של תוכנית התחקירים הוותיקה בטלוויזיה העלה תחושה מסוימת של אי-נוחות. יומן השבי של רון ארד, שהגיע לישראל ב-2008 יחד עם ארונותיהם של גולדווסר ורגב, שעמד בלב כתבתו של בן שני, היה אמנם "מסמך אנושי מרגש" (ללא שמץ של ציניות), אבל נדמה שמהתוכנית המצויינת הזו אפשר לדרוש יותר. היומן, שנכתב בחודשי השבי הראשונים של הנווט, מביא תיאור מצמרר של הניסיון להתמודד עם החוויה הקשה והגעגועים העזים. דמותו של ארד העולה מן היומן ומהמכתבים שנחשפו, היא של אדם רגיש, נבון ופואטי, ואב מסור ואוהב. ארד מנסח בצורה נוגעת ללב כיצד האסון שפקד אותו הביא אותו להבנה מחודשת עד כמה הוא אהב והוקיר את חייו הישנים, את אשתו ובתו, את הבית. מסמך אנושי מרגש. מתוך "עובדה":

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ