רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"זהירות טלוויזיה": דודו ארז עושה את הקומדי סטור

למרות שהיא מוגדרת כמיני סדרה, "זהירות, טלוויזיה" עובדת יותר כתוכנית מערכונים, עם חוט עלילתי קלוש וכמה גגים חוזרים. אולי מעריצי שלישיית ביפ עשויים למצוא משהו שיצחיק אותם

תגובות

דודו ארז הוא מקצוען. בנישה שלו, הוא כבר מומחה. מאז 2007 הוא מריץ, בערוצים שונים ותחת שמות שונים, את אותו הפורמט בשינויים קלים – חבורה של קומיקאים שיושבים ומסתלבטים על כל מה שקורה סביבם. פעם קוראים לזה "מהדורה מוגבלת", פעם לילה בכיף, פעם טלוויזיה במיטבה. הפורמט גמיש - מה שחשוב היא הדינמיקה החיובית, האווירה המשוחררת שעומדת בניגוד גמור לחליפה של המנחה, וההומור הנמוך ועם זאת מתוחכם בדרכו."זהירות, טלוויזיה" מוצאת את ארז וחבריו מחוץ לטריטוריה הטבעית שלהם. "זהירות, טלוויזיה" איננה תוכנית אירוח ובידור אולפנית, אלא סדרת טלוויזיה עם עלילה וצילומי חוץ. זהו ניסיונם של דודו ארז, שחר חסון ואבי אטינגר להוכיח שהשטויות שלהם, שעובדות היטב כשהן נזרקות לכאורה ללא תכנון באולפן הטלוויזיה, עובדות גם כשהן נעשות בהקפדה, עם תאורה מתוכננת, עריכה וזוויות צילום, בתוך מסגרת עלילתית. לא בטוח שהתוצאה תערב גם למי שמחבב את הדינמיקה הילדותית של השלישיה באולפן.» תחנת מוניות של פאנצ'ים: שלישיית ביפ מעדיפה הומור מטומטם» הפרקליט שמכר את התיק שלו: איך הפך דודו ארז למצחיקן של ערוץ 2?מוכרים את אמריקה לאמריקאים נקודת המוצא הקומית של הסדרה היא שדודו ארז הצליח למכור את פורמט התוכנית שלו לאמריקאים. שזו כבר בעיה, מכיוון שהמציאות, כרגיל, עולה על כל דמיון. ובמציאות, יוצרים ישראלים לא מתקשים למכור לאמריקאים את התוצרת המוצלחת שלהם, גם אם הם בעצמם שאלו אותה מהטלוויזיה האמריקאית, בלי זכויות ובלי בטיח. כך שבמציאות, נאור ציון מוכר לאמריקאים את הפורמט של סיינפלד, ותמרות עשן אורזת רעיונות מ"חשיפה לצפון" ו"טווין פיקס" כפורמט מקורי. אפילו את עספור - סדרה שירושלים היא סלע קיומה – האמריקאים מוכנים לקנות, למרות שלא ברור איך בדיוק (או למה) מעתיקים אותה לניו ג'רזי, נניח. אז למה ש"טלוויזיה במיטבה" לא תימכר לאמריקאים? נשמע סביר.מכאן ואילך, מחכות לשלישיית הבכיפים שלל צרות. דודו ארז מוצא את עצמו במאבק על זכויות יוצרים מול יגאל עדיקא, שחר חסון מפתח יחסים מסוכנים עם אמו של דודו (מה שנותן לו את האפשרות להרביץ חיקויים של הפרטנר); ואבי אטינגר מתקשה לקבל ויזה והולך, באופן טבעי, על טיקט הכדורסלן המבטיח. כמו שאתם מבינים, אמינות תסריטאית היא לא החלק החזק של "זהירות, טלוויזיה". זה בסדר, אף אחד לא מצפה מהם. להיפך – שלושת החברים עשו בין השאר את הונם הקומי מלהסתלבט על האמינות הזו. הם מרבים לנקוט במונחים מקצועיים כמו "גג" או "פאנץ'", להשתמש ב"פרופס" ולהשתטות על חשבון המסך הירוק. גם ב"זהירות, טלוויזיה" תוכלו למצוא בדיחות מקצועיות שכאלה על פלאשבקים ועל שורות תסריט.החלק הפחות מוצלח של "זהירות, טלוויזיה" הוא החלק היותר אינפנטילי שלה. למשל, בדיחות על גמדים. למשל, בדיחות על שבט הזולו. למשל, גיחה "מפתיעה" של סטאלוס ואורן חן. בדיחות צפויות להחריד שלא עובדות וגורמות לכל העסק להריח קצת כמו הקומדי סטור. ולא במובן החיובי והנוסטלגי של המושג, אלא במובן המיושן והאסף-אשתרי שלו. לא מזמן ראיתי את אסף אשתר אומר לאיתי שגב, באחת מתוכניות "ביפ", שהוא כבר התבגר מאז משחקי המילים של הקומדי סטור. העובדה ש"זהירות, טלוויזיה" לא עשתה זאת, לא מדברת בזכותה.אמינות תסריטאית זה לא הצד החזק. "זהירות טלוויזיה":שובב, לא מצחיק מה שכן עובד לטובת התוכנית הוא אורך היריעה הקצר והקצב המהיר שלה. "זהירות, טלוויזיה" לא מתנהלת בקצב רגוע של דרמה ומנסה לספר סיפור, כפי שאתם עשויים אולי לחשוב (אם אתם לא מכירים את הנפשות הפועלות), אלא מקפצת בתזזיתיות בין שלושת החברים והבעיות שהם נתקלים בהן. כך, למרות שהיא מוגדרת כמיני סדרה, "זהירות, טלוויזיה" עובדת יותר כתוכנית מערכונים, עם חוט עלילתי קלוש וכמה גגים חוזרים (יגאל עדיקא חוטף מכות ממאבטחי השב"כ). וכך, גם אם אחד המערכונים לא מוצא חן בעיניכם, בן רגע הוא יתחלף במערכון אחר. ואם אתם ממעריצי השלישיה, אין ספק שלפחות אחד מהם ימצא חן בעיניכם.באופן אירוני, הבעיה של "זהירות, טלוויזיה", שעוסקת במכירת פורמט טלוויזיוני, היא בדיוק בפורמט שלה, ובחוסר התאמתו לכוכבים. הסיבה להצלחת השלישיה בגלגוליה הטלוויזיוניים השונים היא הפער שבין המסגרת לבין ההתנהלות שלהם בתוכה. הם לא עושים תוכנית בידור – הם משתוללים. הם לא יורדים על המציאות – הם יורדים על המציאות הטלוויזיונית. הם שוברים את הקונבנציות. הפער הזה בולט בדמותו של דודו ארז – הפער בין האיש המכובד והמהוגן בחליפה, לבין הקומיקאי הציני והמתוחכם עם השאלות המוזרות שבתוכה."זהירות, טלוויזיה" מתנתקת מזה, ומאבדת את זה. פתאום, במרחב הדרמטי, כשהדאחקות של שחר חסון והמוזרויות של אבי אטינגר כבר אינן חלק מהתפרעות ילדותית ומתריסה באולפן של המבוגרים, הן לא תמיד עובדות. מחוץ לאולפן, במסגרת העלילתית של מיני סדרה, זה כבר לא נראה כמו התפרעות. זה נראה כמו סתם שובבות. וזה כבר הרבה פחות מצחיק.

*#