רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"לא מזוהות": מחפשים אהבה ללוסי אהריש

בשביל להבין למה קשה לרווקות ערביות להשתלב בחברה יהודית לא צריך סרט שלם. חבל שב"לא מזוהות" מתעקש עמנואל רוזן למתוח את התשובה

תגובות

מדו"ח טרכטנברג המושמץ אולי יצאו לנו איזה דבר או שניים. אולי נזכה לחינוך חינם מגיל 3. אולי חרדים יצאו לעבוד. אולי גם נשים ערביות. בינתיים, עמנואל רוזן ואשתו טלי יצאו לבקר כמה נשים ערביות שכבר נכנסו למעגל העבודה, גם אם היו צריכות לצאת ממעגל המשפחה כדי לעשות זאת. במובן הזה, מהזווית הסוציאלית-אקטואלית, "לא מזוהות" הוא כמעט מסמך מרשיע נגד החברה הערבית, שבמו ידיה הנוקשות כובלת את בנותיה בשלשלאות המסורת. ערבי בחברה הישראלית זה לא חפלה המשותף לגיבורות הסרט – לוסי אהריש, מרים טוקאן, סמירה סיירה ואולפת חיידר – הוא שהן נאלצו לעקור את השורשים שלהן כדי להגשים את שאיפותיהן. כחברה חילונית ונאורה, אנחנו כמעט נהנים להביט בפטרונות על חברות מסורתיות שמכבידות על הפרט עם כל מיני תקנות מגבילות ונורמות לא מעודכנות. זה בוודאי גם המסר המקופל ב"לא מזוהות".

אהריש מספרת בעיניים נוצצות על "מלחמה יומיומית" להוכיח לעולם שהיא בסדר. אפילו בביתה של אהריש – בית סובלני ופתוח, עם הורים שבחרו לגדל אותה בדימונה כערביה בין יהודים – אפילו שם אפשר להבחין במלחמה של אהריש על הלגיטימציה, על זכאותה לדעות משלה, לדרך משלה ולהתעלמות מאורחות החיים המקובלות. והוריה, שחינכו אותה ואת אחיותיה לעצמאות, מגלים לדאבונם איך הכל חוזר אליהם כמו בומרנג. בומרנג שאין נכדים באמתחתו. אבל זה לא המסר היחיד שעולה מן הסרט. משום שלא פחות מכך, מאתגר הסרט גם את התפיסה של החברה הישראלית כליברלית וסובלנית. הצעירות הערביות, שנמלטות מחיבוקה החונק ומגביל התנועה של החברה הערבית, מגלות שלהיות ערבי בחברה היהודית זה לא פיקניק (או חפלה). זה יותר דומה לזובור.אהריש, למשל, מספרת על הכתובת "לכי מכאן, ערביה מסריחה" שחיכתה לה בשירותי בית הספר בדימונה. חיידר, שחקנית נבחרת ישראל בכדורעף לשעבר, מספרת על ההשפלה שבהפרדה מחברותיה לנבחרת בבידוק הביטחוני בשדה התעופה. בעוד אצל הומואים, למשל, מוכרים הסיפורים על הבית שהתנכר אליהם והחום שמצאו בחיק הקהילה התל אביבית, נדמה שאצל הערביות המצב, הטעון פוליטית, מסובך בהרבה. כמו אחרונת הרווקות הנושא הישראלי מעניין במיוחד במקרה של אהריש, שהיא גם המרואיינת הבולטת בסרט. אהריש, צעירה נאה, אינטליגנטית ורהוטה, היתה בעבר כתבת בערוץ 10, והיום מגישה בערוץ הראשון. ספק אם בפעם הראשונה שראיתם אותה, חשדתם שמדובר בערביה (ועוד מוסלמית). אין לה צל של מבטא, והיא נראית כמו רווקה תל אביבית טיפוסית, תוך שהיא מדלגת על עוד כמה סטריאוטיפים מקובלים. כשאהריש מספרת על היחס כלפיה בחברה הישראלית, ודווקא בתור אישה ש"מטעה" את האנשים וגורמת להם להתקרב עוד בטרם הם מגלים את מוצאה, ברור שיש לנו בעיה רצינית. אבל "לא מזוהות" לא מרבה להציב מול פרצופה של החברה הישראלית את המראה הזו. אולי בצדק – שמענו על זה מספיק, קראנו על זה מספיק, ראינו את זה מספיק. וכנראה שגם לא ממש הפנמנו את המסר. תחת זאת, מתמקד "לא מזוהות" במאבק של הצעירות הערביות מול חברת האם ובתי האב שלהן. ואם להיות יותר ספציפי – בשאלת החתונה. בערך עשר דקות לתוך הסרט הופך "לא מזוהות" למעין שילוב בין "בקרוב: אהבה", תוכנית דוקומנטרית של גלית גוטמן ועוד כמה סרטים תיעודיים על רווקים תל אביביים שכבר ראינו, עם לוסי אהריש בתפקיד הראשי (ועוד כמה סטטיסטיות ערביות שנלקחו למלא את הדקות). זו לא שאלת התעסוקה בקרב נשים במגזר הערבי שמעסיקה את הרוזנים; זו השאלה הרומנטית. כן, גם הורים ערבים מתנהגים כמו הורים פולנים, וגם מראיינים אשכנזים, וגם את עמנואל רוזן מטרידה במיוחד השאלה מתי לוסי אהריש תתחתן, למה זה לא יהיה עם גבר ערבי, ואם היא לא מפחדת שתהיה עוד עשר שנים לבד כמו האחיות שלה. בחיי שזה מה שהוא אמר, כמו אחרונת הדודות הפולניות.וכך יוצא רוזן לפענח את הבעיות של לוסי לנהל קשר רציני. הוא משוחח עם הוריה המודאגים; שומע חוות דעת מהחברים קובי אריאלי ויורם בינור (רגעים מביכים במיוחד, שעדיף היה לבינור מדושן העונג שהיו נחתכים, במקום להזכיר לנו את החיקוי שלו מ"ארץ נהדרת"); ומנסה להבין מלוסי עצמה מה הבעיה. טוב, אפשר לומר שהבעיה היא שמדובר בבחורה ערביה בחברה יהודית. בשביל זה לא צריך 50 דקות.מתי תתחתני? בסופו של דבר, כל השאלות הסוציולוגיות והפוליטיות מתנקזות לכדי "מתי תתחתני?". בשאלה הזו אולי מובלע כל הקונפליקט שבתוכו מוצאת עצמה הצעירה הערביה המיטלטלת בין המסורת הערבית לחברה היהודית. כך מסבירה זאת אהריש, שמצד אחד חוששת מחתן ערבי, ואפילו יהיה משכיל וליברלי, שכן אין לדעת מתי יקפוץ לו הג'וק המיושן והוא יחליט להרביץ לה או למנוע ממנה לעבוד; ומצד שני, לא מאמינה שימצא הגבר היהודי שיעז להכניס אותה לבית הוריו – ויודעת שגם הוריה לא ירצו לקבל חתן שאינו מוסלמי. הסיפור של אהריש ואחיותיה – "הזונות שגדלו אצל יהודים", כך היא מספרת שקראו להם במשפחה – מרתק כשלעצמו. מוטב היה לו היו הרוזנים מוותרים מלכתחילה על היומרה להציג מבט רחב יותר על הצעירה הערביה המתפקרת בת זמננו, ומסתפקים בסיפורה של משפחת אהריש, שקרועה מבפנים ומבחוץ בין מסורת למודרנה. אולי הם חששו מתיוג התוכנית כ"דוקו סלב" על לוסי אהריש.במצב הקיים, שבו אהריש תפסה ממילא כמעט את כל דקות המסך, נוצר מצב שכבר לא ברור אם מדובר במקרה מייצג, שהרוזנים חיזקו בעוד כמה מקרים רופפים מבלי להעמיק בהם, או שבמקרה פרטי. ואם המקרה הפרטי מעניין כשלעצמו, מדוע לא להסתפק בו? רק כדי שלא יגידו למחרת שזה היה "מחפשים אהבה" ללוסי אהריש? אז הנה, בכל זאת אמרנו.

*#