"אחרי": עפר שלח שר שיר הלל לצנחנים

עפר שלח עיתונאי ביקורתי בדרך כלל, מתגלה כצנחן מורעל בסרט שאפילו דובר צה"ל לא היה מעז לעשות. בין השאלות העיתונאיות והמסקנות על המהפך השלילי שעברו הצנחנים של היום, הוא מזכיר לנו שעיתונאים לא אמורים לכתוב שירי אהבה

אורי ערן, עכבר העיר
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי ערן, עכבר העיר

עפר שלח הוא קונצנזוס. המ"פ בצנחנים שאיבד את עינו בלבנון והלך ללמוד ספרות בניו יורק, זה שמנתח מהלכים בפוטבול אמריקאי באותה רהיטות ומקצועיות שבה הוא מדבר על ארסנל הנשק המתעצם של החיזבאללה. הדבר הקרוב ביותר שיש בעולם התקשורת הישראלי ל"ספרא וסיפא". ככזה, שייך שלח לקבוצה מצומצמת מאוד של אנשים שנהנים מזכויות יתר כשמדברים על ענייני ביטחון. לכן, כשהוא מטיף להפיכתו של צה"ל לצבא מקצועי, או מדבר על כך שביטחון המדינה מתבטא בחינוך ובתל"ג ולא רק בטנקים, החברים שלו בצבא מקשיבים. מנגד, כשהוא מדבר על איומים צבאיים, סומכים עליו השמאלנים שלא מדובר בעוד מסע הפחדה להגדלת תקציב הביטחון.אפסנאות, לא מה שחשבתם

לכן עצוב כל כך לראות מה קרה לעיתונאי המוכשר והמאוזן בדרך כלל, כשנשלח לעשות סרט על אהבת נעוריו, יחידת הצנחנים. שלח עוקב אחר טירוני מחזור אוגוסט 2011 בחודשים הראשונים למסלול, ומשוחח עם בוגרי המחזור שלו (בהם ח"כ איתן כבל והאלוף גדי שמני) ועם בכירי היחידה כיום. המטרה המוצהרת היא לברר מה בדיוק השתנה מאז התגייס ליחידה לפני כ-30 שנה ועד היום. אלא שעיתונות חוקרת וביקורתית לחוד, ואהבות נעורים לחוד: הסרט "אחריי" הוא שיר הלל לצנחנים, שספק אם דובר צה"ל היה מעז לעשות כמותו.

הנימה הכללית מתבררת במהרה, כששלח מגיע לחתום על ציוד בבקו"ם, ומגלה שהביורוקרטיה המייאשת של פעם הוחלפה במרכז שירות לקוחות למועמד לשרות ביטחון. כשהוא חותם על מכנסיים האפסנאי האדיב מספר לו שאם הוא לא מרוצה תמיד אפשר להחליף. זוג גרביים אנטי-בקטריאלי זוכה לקריאות התפעלות מצדו של הצנחן לשעבר, שמתקשה להאמין שזה באמת עובד. לבסוף מתרצה שלח ואומר שעם גרביים כאלה היה חותם קבע עשר שנים. רק חסר היה שיסובב את ראשו אל המצלמה ויאמר בחיוך דבילי: "אפסנאות – לא מה שחשבתם". הצטרף לצנחנים יא עיתונאי. מתוך "אחריי":

הולך ופוחת הצנחן מדי פעם מבצבצות להן שאלות עיתונאיות: האם זה לא בעיתי שבני השכבות המבוססות כמעט לא מגיעים ליחידה? כיצד משפיעים קורסי ההכנה לצה"ל על ההרכב הדמוגרפי? ומה משמעות הנתון לפיו כ-30% מלוחמי היחידה נזקקים לשירותי ת"ש? אבל לגבי כל אלה מסתפק שלח בתשובות הידועות מראש של המפקדים בצה"ל. השאלה שבאמת מטרידה את שלח היא - איך לנסח זאת בעדינות - האם הצנחנים לא נהיו כוסיות? שלח בוחן את הסוגיה המורכבת על היבטיה השונים: הבכי של החיילים המתבשרים על שיבוצם, הפתיחות וגילויי החיבה המוגזמים ביניהם, מעורבות-היתר של ההורים, ביטול הטרטורים - האם כל אלה לא הפכו את הצנחנים של היום לפחות טובים מהצנחנים של פעם?

בשביל שאלות כאלה אנחנו לא צריכים את שלח. תשאלו כל לוחם בדימוס, ומתוקף תפקידו הוא יעלה את הטענות השחוקות על כך שהדור הולך ופוחת. לא מה שהיה פעם. אבל שלח מתעקש בכל זאת לחלץ מסקנות רציניות מהבירור שהוא עורך. הראשונה היא שצה"ל להוט לשתף את ההורים הרבה יותר משהם מעוניינים להשתתף. ללמדנו שאפשר להרגיע קצת ולא לתת להורים את הנייד של המפקד. השנייה היא שאם הלוחמים של היום יגיעו למערכה מאורגנת הם ידעו מה לעשות, אבל אם הם יפלו על ברדק לא מתוכנן, אוי ואבוי לנו. כך מסתיים האיגוף של מימין של הלוחם הוותיק את יחידת הבכיינים. אבל למה לקלל את החגיגה? סרטון התדמית החיובי ממשיך לדהור קדימה. אחרי שמפקד החטיבה מאשר שצניחה זה דבר חיוני ושימושי גם בשדה הקרב של המאה ה-21, עולה שלח בלי לשאול יותר מדי שאלות על מטוס בתל נוף בעיניים בורקות. הייתכן שרק בשביל התענוג המפוקפק הזה ויתר שלח על היושרה העיתונאית שלו?  אקורד הסיום מכיל יותר מודעות עצמית מהסרט כולו. שלח, שמבין כנראה איזה מין סרט יצא לו, מתוודה על חטאיו: "אתה יכול להיות בנאדם שחושב שהסגידה לצבא פוגעת הן בחיינו כאזרחים והן בצבא. אתה יכול להלחם בזה כעיתונאי. אבל במקום הכי עמוק תישאר חייל בן 18 שלזמן קצר וממכר הפלוגה הייתה האהובה שלו". "אחריי" הוא כנראה ההוכחה שעיתונאים לא אמורים לכתוב שירי אהבה.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ