אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"זה לא צדק": בין הדוקומנטרי לטלנובלה, עורך הדין אשם

בסרט העוסק בעסקאות טיעון, השתמשה טלי בן עובדיה בקלישאות: המשפחה ההרוסה, הפושע שאין כל ספק באשמתו, ועורכי הדין המנוולים. בין הדרמות, הסרט מצליח לעורר דיון מעניין ולספק הצצה אל מאחורי הקלעים של המשפט הפלילי בישראל

תגובות

אולי קוצר הזמן הוא שמחייב את הכתבים הפליליים למחזר שוב ושוב את התסריט הידוע מראש והפלקטי הזה. אבל התירוץ הזה לא יכול לשמש את טלי בן-עובדיה, כדי להסביר מדוע נגררה לאותן קלישאות חבוטות בסרטה התיעודי "זה לא צדק". 45 דקות הן  זמן מספק כדי להתמודד בצורה מעמיקה יותר עם הנושא, להציג זוויות שונות, לחשוב קצת על הבעיות שעולות ממנו. במקום זה קיבלנו משהו שהוא בין סרט דוקומנטרי וטלנובלה  (או אולי עדיף: "דוקו-ריאלטי") עם כל הדמויות המוכרות והאהובות: המשפחה ההרוסה, הפושע שאין כל ספק באשמתו, ועורכי הדין המנוולים, שהצדק הוא הדבר האחרון שמעניין אותם.

את רובו המכריע של הסרט בחרה בן-עובדיה להקדיש לאותן מניפולציות רגשיות שחוקות, שמהן כנראה לא ניתן להימנע, אם רוצים להכניס סרט תיעודי לפריים טיים של ערוץ 2: משפחות שפוקדות את קבר יקיריהן, האב שמספר איך כל יום הוא בוכה, האחות שמדברת על אובדן האמונה במערכת המשפט. גם האופן שבו הוצגו עורכי הדין הזכיר יותר קריקטורות של נבלים מאופרות סבון מאשר אנשים בשר ודם. כאן נראה שבן-עובדיה נהנתה מהעובדה שהפליליסטים ידעו שככל שייצאו נכלוליים יותר, כן ייטב לביזנס שלהם. עורך הדין ששי גז היה ללא ספק נבל משכנע מאוד, כששחרר פנינים כמו "אני אף פעם לא שואל מה היה במציאות". גם הסצנה בה הוא מתרברב במשרדו על כך שהפרקליטות סוגרת מולו עסקאות טיעון מתוך פחד, ואחר כך נראה במסדרונות בית המשפט כשהוא מספר לעורכת דין מהפרקליטות "איזו פרקליטות חזקה יש לנו", מעלה את התחושה כי לא מדובר בשחקן. זה הדבר האמיתי. גם עורך הדין דוד יפתח נותן את חלקו בשימור הסטריאוטיפ, כשהוא מספר שכשמצפונו מציק לו לגבי עסקאות מפוקפקות שרקם, הוא מספר לעצמו שהאחריות לעסקה נופלת על כתפי השופט.קורבן למניפולציית הבכי. אלי רימוק. מתוך "זה לא צדק" המס על הפריים טיים אבל ברגעיו היותר מעניינים מצליח הסרט להתעלות מעל הסטריאוטיפים ולייצר התחלה של דיון אמיתי בבעיה עמה הוא מנסה להתמודד. רגע כזה קורה כשעורך הדין שרמן קובל על כך שהתקשורת ממהרת לחרוץ את דינם של נאשמים עוד טרם התחיל המשפט, או כשהוא מעלה את הטענה שריבוי עסקות הטיעון נובע מהזנחת הפרקליטות מבחינה תקציבית. לבסוף אמו של ילד שנדרס והופקר מתעקשת על כך שהעוול לא נגרם על ידי הסנגורים המרושעים. במקום זאת היא מאשימה את השופט שלא הפעיל שיקול דעת וסיכל את העסקה, ואת הממשלה שאחראית לכך שהפרקליטות קורסת תחת הנטל. אז גם הסטריאוטיפ של משפחת הקורבן נסדק. הרבה שאלות חשובות עולות כאן, ולא זוכות לעיבוד מספק: עד כמה ריבוי העסקאות משקף את סדר היום הכלכלי? היכן עומדת ישראל לעומת מדינות אחרות בעולם בעניין? מה יקרה אם השופטים יתחילו לסכל עסקאות טיעון, כפי שמוצע בסרט? ומה אומרים משפטנים בכירים בעניין? נראה שבן-עובדיה באה עם הרבה כוונות טובות, ורצתה לעשות סרט חשוב שדן בבעיה אמיתית, אבל לא הצליחה לחמוק מלשלם את המס הכרוך בהצגתו מעל הבמה שבה בחרה. אולי היא יכולה להתנחם בכך שהאילוץ הזה הוליד עוד פורמט טלוויזיוני חדש שאפשר למכור לגויים.

*#