אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סיקור עצרת האו"ם בערוץ 2: האמת של יאיר לפיד

הכ"ג בספטמבר הפלסטיני שלח את יונית לוי, אודי סגל ויאיר לפיד לפשפש בארון הספרים הפוסט מודרני: הדו-קרב מעל במת האו"ם בין נתניהו ואבו-מאזן היה עבורם "קרב נרטיבים". זה כמובן לא הפריע לאיש מהם להסביר איזה נרטיב הוא הנכון, ומדוע

תגובות

הנה הגיע היום הגדול - הכ"ג בספטמבר הפלסטיני. בין האביב הערבי והחורף האירני, הופיע הצונאמי המדיני בצורת שקע ברומטרי מינורי, שמקורו, איך לא, בטורקיה. בערוץ 2 נערכו בהתאם- יאיר לפיד, אהרל'ה ברנע ואודי סגל בניו יורק, דני קושמרו ברמאללה, ויונית לוי, אהוד יערי וערד ניר, עם פאנל מתחלף ואינסופי באולפן: חיים רמון, ישראל כץ, ציפי לבני, אמנון לפקין שחק, והרשימה עוד ארוכה. את הטון של הערב הזה הכתיבה האמירה ששחרר נתניהו ביום רביעי, ערב נסיעתו, לפיה הוא נוסע לניו-יורק "כדי להציג את האמת שלנו".

זן ואמנות אחיזת הנרטיב הביטוי התמוה הזה, "האמת שלנו", ספק פליטת פה פרוידיאנית אומללה, ספק שימוש מחושב ומודע בשפה מכובסת, נתן את אותותיו לכל אורכו של הסיקור המיוחד, מניו יורק ועד נווה אילן. ברוח הזו הכתירה יונית לוי את נאום אבו-מאזן כ"אמת הפלסטינית" ופנתה לליפקין-שחק בשאלה שכאילו נלקחה מעבודה סמינריונית בחוג לספרות: "האם איבדה ישראל את האחיזה על הנרטיב?". שחק המבוהל, שכנראה טרם הספיק לעיין בכל כתבי ליוטאר וניטשה, העדיף לדבר על המדיניות הישראלי שהביאתנו עד הלום. לך תעשה שיעורי בית, ילד.

לפיד, שהמשימה העיתונאית הזו בניו-יורק הייתה עבורו כנראה הפעם האחרונה בה הוא ניצב בצד הזה של המיקרופון, להטט באלגנטיות אופיינית בין עמדת הפרשן, הפוליטיקאי והאיש הקטן מהרחוב. גם הוא הרבה לעסוק ב"אמת שלנו", כאילו אנחנו עדים כאן לאיזה דו קרב של מועדון ויכוחים לונדוני מאופק. כך חילק ציונים לנתניהו, הרטוריקן-בחסד, שהצליח להפוך נאום משעמם למעניין, לעמת אבו מאזן האנטי-כריזמטי, שרצח נאום מעניין בדם קר. לאחר שטרח להסביר לצופים בבית שנתניהו ואבו מאזן למעשה משתמשים בבימת האו"ם לצרכי תעמולת פנים, מיהר יאיר לעשות סדר, ובנימה האובייקטיבית-קצת-פחות שצופי "אולפן שישי" ודאי כבר התרגלו אליה, קבע: נאום אבו-מאזן היה כולו מסע דה-לגיטימציה נגד ישראל, שכלל שקרים והכפשות לגבי המתנחלים, אבו מאזן לא מושיט יד לשלום, הוא "מדלג" על הפרטנר הישראלי. כשמצא את עצמו לפתע פנים-אל-פנים עם ליברמן חזר לעמדת העיתונאי-הלוחם שוב (או שמא מנהיג האופוזיציה?), וטען שהמצב המדיני הקטסטרופלי הוא תוצר של מחדל מדיני.

הרורשך והקרוקודיל האיסלאמי: נאום אבו-מאזן כמבחן השלכתי שעשועי הסימולקרה וריבוי הנרטיבים התחלפו בהגיגים פסיכולוגיסטיים, בעקבות נאום ה"לט'ס טוק דוגרי" של ביבי (או שמא הייתה זאת מטאפורת "הקרוקודיל האיסלאמי" האימתני שהחזירה אותנו לקרקע המציאות?). סילבן שלום, שכנראה מבלה את זמנו הפנוי בצפייה בשידורים חוזרים של "סופר נני" סיפק את התובנה כי נאומו של אבו מאזן חשף כי מדובר ב"אדם מתוסכל ומאוכזב" שמבין כי דרכו לא צלחה לו. ביבי לעומת זאת היה "מפויס". לפיד הצטרף לחגיגה, ולקח את הדברים למקום אישי יותר כשקבע ש"אין ישראלי שלא התרגש מאזכורו של גלעד שליט". בהמשך התפייט וקבע כי מה שהיינו עדים לו הערב הוא "משק כנפי הפסיכולוגיה", כי כל אחד שומע מה שהוא רוצה לשמוע בנאומים האלה. ללמדנו כי יש מקום להחליף את דימויי הרורשך המיושנים בהקלטות נאומים של מנהיגים מזרח-תיכוניים. לסימפוזיון האינטלקטואלי הזה הצטרף לבסוף האופוזיציונר הנצחי, הילד הרע, הלא-הוא אמנון אברמוביץ', שנתן את הזווית ההיסטורית. "כל היסטוריון, חדש או לא-חדש, יסכים שנאום אבו-מאזן היה נאום נבזי", קבע אברמוביץ', ובכך קבר סופית את ריבוי הנרטיבים המשוקץ. אבל גם נתניהו לא יצא בזול: נאומו היה שחזור של ימיו כשגריר באו"ם, ולא נאום של ראש ממשלה. נאום "דתי ושמרני", של איש ארץ ישראל השלמה. עם שני נואמים כאלה, אין פלא שאובמה אמר להם ללכת לחפש.אברמוביץ' היה בעצם היחיד מתוך סוללת העיתונאים המשופשפת הזו שלא התבלבל כשנדרש לבחור בין "האמת שלנו" ו"שפת הדוגרי". נכון, הפוליטיקאים לא נפלו למלכודת "האמת שלנו" (למעט אולי ציפי לבני, שהייתה חייבת להחמיא לנתניהו על "ההתעקשות על זכותנו ההיסטורית והביטחון"). אבל בעוד לפיד ולוי מזגזגים בין דיבורים על הצלחה הסברתית וצבירת נקודת בזירת הבינלאומית, ובין נקיטת עמדה ביחס לתכנים החריפים שהשמיעו המנהיגים, היה מי שבחר להתייחס לנאומים כיותר מדברי סרק של פוליטיקאים שעוסקים בתעמולת בחירות. אכן, אברמוביץ' המודרניסט נתן לביבי ואבו מאזן את הקרדיט הלא-מובן מאליו, שלפחות הם עצמם חושבים שמה שהם אומרים הוא לא "האמת שלהם", אלא פשוט האמת. 

*#