רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"חסרי בושה": מצויינת, כך שאין סיבה להתבייש

יותר קל לצחוק על משפחות לא מפקדות מאשר להבין אותן. ב"חסרי בושה" (הגרסה האמריקאית), הדמויות מעוררות הזדהות ופרנק גלאגר הגיבור הראשי, הוא חרא מלא כוונות רעות, אבל אי אפשר שלא להתאהב בו

תגובות

למרות דביקות קלה בקצוות, הישירות של "חסרי בושה" ניכרת מהרגע הראשון. טוב, ככה זה סדרות בריטיות. רק בינואר האחרון, אחרי שש עונות בצ'אנל 4, משפחת גלאגר הלא מתפקדת נחתה בארצות הברית, כחלק מגל הרימייקים האמריקאיים המשובחים להצלחות בריטיות, שכלל סדרות כמו "סקינס" ו"המשרד". אפשר כמובן להתווכח איזו גרסה של הסדרה טובה יותר - וכותבים משני צדי האוקיינוס עשו את זה בשנה האחרונה לא מעט (ברור שהבריטית) – אך האמת היא, שכמו בהרבה ויכוחים מהסוג הזה, זה לא כל כך משנה. במעבר של "חסרי בושה" מתרבות אנגלית שכולה אובססיה מעמדית לתרבות אמריקאית, שמושתתת על שקר האפשרויות הבלתי מוגבלות, התכנים שלה עוברים בהכרח רדיקליזציה, גם כשהם נותרים זהים. החברה שהיא פונה אליה שונה, הרגלי הצפייה שלה זרים, היא מורגלת לצרוך רעיונות תרבותיים וכלכליים אחרים. לפנות ללב של אנשים שרגילים לסדרות עשירים וגוד טיים כמו "גוסיפ גירל" (אם לעשות הכללה גסה של הרגלי השידור האמריקאיים), עם משפחה שהיא לא רק מעמד בינוני (כמו "In the Middle") אלא הרבה למטה מזה – זה צעד אמיץ כשלעצמו. "חסרי בושה" באמריקה היא כמעט סנסציה, ומעבר לנקודת הפתיחה הזו, היא גם עוד כמה דברים טובים. כמעט סנסציה. הפרומו לגרסה האמריקאית: מלא כוונות גרועות למשל, העובדה שמשפחת גלאגר היא משפחה דרמטית לא מתפקדת. למושג "משפחה טלוויזיונית בלתי מתפקדת" יש ערך בוויקיפדיה, ולא סתם רוב המשפחות שמוזכרות בו מופיעות בסיטקומים, ריאליטי, סדרות אנימציה או ז'אנרים קומיים אחרים (משפחת סימפסון, אבא אמריקאי, "נשואים פלוס", משפחה מודרנית, "מלקולם באמצע", "רוזאן"). אחרי הכל, יותר קל לצחוק על משפחות לא מפקדות מאשר להבין אותן. "חסרי בושה" לא מרשה לעצמה את הריחוק הזה שקומדיות חיות עליו – כל הדמויות בה מעוררות הזדהות, גם כשהן מוצצות לשכנים מתחת לשולחן, גם כשהן מכות את הילדים שלהן. למשל פרנק גלאגר, אבי המשפחה -במובנים רבים, גיבור הסדרה - לא חתיך קלאסי, אלכוהוליסט בקטע רע, לא כזה שמשכיב בחורות ומסיים את הערב עם כוחות ספייר במותניים, אלא יותר הטיפוס המוכה בפאב השכונתי, זה שמתגלגל ברחובות ועל רצפת ביתו שלו, בשעה שהסובבים מתבלבלים בינו ובין שאריות זבל. זה לא סתם שפרנק, הבד גאי המזדקן, הוא הפה של הסדרה, וזה שפותח כל פרק: הוא מסכם את מה שיש ל"חסרי בושה" לומר על בושה ואחריות בצורה מופלאה; הוא דמות קשה של איש קשה, שבשונה ממה שמקובל לעשות מאז שפרויד לימד אותנו כל מה שלימד, לא מתכוון להאשים אחרים בצרות שלו. הסיפור הפסיכולוגי של "אשתי מתה עלי ולכן נהייתי אדם נורא" הוא לא סיפור ש"חסרי בושה" רוצה לספר. גם את הסיפור של "אני קשה מבחוץ אבל רך מבפנים" לא תמצאו כאן; אלה סיפורים שגואלים דמויות קשות (כמו טוני סופרנו) מאחריות למעשים הגרועים שלהן. פרנק גלאגר הוא חרא, בלי קשר לילדות קשה שעשתה אותו חרא, והוא חרא שלם – אינסייד אאוט. גם כשהוא מתנהג למופת, הכוונות שלו תמיד גרועות. אי אפשר שלא להתאהב בו.

"חסרי בושה". ימי א', 22:30. HOT 3.

*#