"רמזור": הישראליות המצחיקה של אדיר מילר

אפשר לא לאהוב את "רמזור" אבל אי אפשר להתווכח עם הישראליות שלה. מקדחת הקניות של הריון ולידה, דרך המסע אחרי הכסף והתחמון הבלתי נגמר, "רמזור" מחברת בין שני הקצוות של המאניה הישראלית: שואה וילדים, וזה מצחיק

זיו יצחקי, עכבר העיר אונליין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
זיו יצחקי, עכבר העיר אונליין

"לא טוב לי", ממלמל חפר לקראת סופו של פרק סיום העונה של רמזור. הדמות האחרונה שדיברה ככה על מסך הטלוויזיה הישראלית היתה יוני של "הבורגנים", דרמה-קומית ששודרה כאן לפני שבע שנים אצל אותה זכיינית קשת. המשפט הזה של יוני הפך לקאצ' פריייז יחד עם "הכן, אה" המפורסם. שבע שנים אחרי, ואף אחד כבר לא טורח להשקיע בפריים טיים של ערוצי הברודקאסט ביצירה ברמה של "הבורגנים". אבל הצורך לאפיין את המושג החמקמק שנקרא "ישראליות", עדיין מנחה את מי שעוסקים כאן בטלוויזיה. בשנים האחרונות מנסים לצקת בו תוכן באמצעות כל מיני דמויות מתכניות ריאליטי שמתפקדות על תקן "הישראלי" לכמה חודשים, עד שנעלמות לתהום הנשייה. בז'אנר המתוסרט, זה שאמור היה למלא את לוחות השידורים, הצליחה "רמזור" להיכנס לנישה הזאת ולזקק את השאלה "מיהו ישראלי?" בצורה המיטבית ביותר. והפרק האחרון לא היה יוצא דופן. כמיטב המסורת האמריקאית, אירוע הלידה נשמר לפרק האחרון כאירוע טלוויזיוני גדול ומרגש. אדיר מילר ורן שריג הצליחו להיכנע לפיתוי ולהפוך את ההבטחה הזאת לשרשרת של גימיקים שלא התאימו לאופי הסידרה עד כה. טלי ילדה בזמן שמירי היה עסוק בלהפיג את השכרות שלו בשינה, לילך החליטה שהדרך הכי טובה לפרגן היא לעשות ליולדת את כל מה שהיא שנאה שעשו לה, ועל הדרך גם הביאה למותה של ירדנה. וחפר? כרגיל, חושב עם הזין ולבסוף אוכל אותה בלב עם ניתוח מעקפים. "לא נלחצת מ'ארץ נהדרת'": החיים הטובים של ליאת הר לבמזדהים עם "רמזור"? מדברים על זה בפייסבוקישראליות מזוקקת

אפשר לא לאהוב ב"רמזור" כל מיני דברים. היא לפעמים שוביניסטית, לעתים קרובות מיזוגנית וגם יש בה גם אלמנטים שהופכים אותה לאויבת התורנית של כל מיני מורים ומחנכים. הסקס המזדמן, הסמים הקלים והשקרים שגיבוריה צורכים, לא בדיוק מחנכים את הצופים לאזרחות טובה. אם אותם אנשי חינוך רוצים להתנחם, הם מוזמנים לדגום פרק של שני גברים וחצי, הקומדיה האמריקאית המצליחה ביותר, ולגלות שלעומתה "רמזור" נראית כאילו נכתבה על ידי גלוריה סטיינהיים. בדרך כלל, הניסיון להבין למה משהו מצליח נכשל, הרי אם היה קל להבין, כולם היו עושים ומשכפלים את ההצלחה. ההצלחה של "רמזור" נובעת כפי הנראה, בגלל שהיא כן מצליחה לזקק את הישראליות לסיטואציות שמוכרת לכל ישראלים: מורה לנהיגה תחמן, נשים דומיננטיות ואגרסיביות, מוכרי פלאפל מסתחבקים יתר על המידה, מסחטת הכספים של תעשיית ההריון והלידה, הניסיון לעשות כסף קל, ילדים חצופים, בעלים מסמורטטים והמסע הבלתי נגמר אחר התחמון וקיצור הדרך. והפרק האחרון לא היה יוצא דופן, במיוחד בדרך שבה הוא הצליח לשלב בין שני הקצוות של המאניה הישראלית: שואה והולדת ילדים. גם בחדר הלידה של טלי, כמו לאורך כל העונה, נתקל כל ישראלי בסיטואציות של רמזור לפחות פעמיים ביום, את כולם הוא מכיר היטב ולזכותם של מילר ושריג ייאמר, שהם יודעים לטוות אותן עם הרבה מאוד חוכמה, והרבה מאוד הבנה של נפש הישראלי. בין שני הקצוות של המאניה הישראלית  מירי (אדיר מילר) וטלי (ליאת הר לב) בוחרים שם (צילום מסך)מלאה ביטחון עצמי מעבר לדיאלוגים מוצלחים, דמויות מאופיינות היטב ופיתוח סיטואציות בצורה מקורית ויצירתית, "רמזור" משדרת בעיקר בטחון עצמי ושקט. היא לא מתחנחנת, לא מתחננת ולא זועקת לתשומת לב. העיטור המוזיקלי שלה לעולם לא קרקסי או כזה שמודיע לצופה איך הוא צריך להרגיש, הסיטואציות הקומיות לעולם לא גולשות לסלפסטיק מביך והדיאלוגים תמיד מכבדים את הצופים. הישג לא פשוט בהתחשב בעובדה שרוב הקומדיות הישראליות חושבות שאם הדמויות יצעקו, יחליקו על הישבן, ידברו זה לזה בבוטות ובעצבים -  הצופה יצחק. מי שזקוק להוכחות, מוזמן לצפות בפרק של "סברי מרנן" או של "החיים זה לא הכל".  "רמזור" הבינה שהדרך היחידה להצחיק היא קודם כל להשקיט את כל המערכות האחרות, אפילו תנועת המצלמה והפריימים של כל סצינה נקיים, איטיים ושקטים. אבל מעל לכל, אי אפשר לקחת מ"רמזור" את הכבוד ואת האהבה למילה הכתובה ולדמויות שלה. מכל דיאלוג ומכל סיטואציה אפשר לראות שאדיר מילר ורן שריג מכירים את הדמויות שלהם הכרות אינטימית, ואוהבים אותן אהבת אמת של חברים ותיקים, שמכירים זה את זה על כל המגרעות, המוזרויות והשיגעונות שלהם. וכשהם אוהבים אותם, איך לא תאהב אותם גם אתה בחזרה?

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ