"המקור": מנסים לפצח את דפני ליף

זה נכון, מגיע לנו לדעת מי היא דפני ליף. "ב' זה אוהל" ו"המקור" מנסות, כל אחת בדרכה, ולא כל כך מצליחות לענות על זה בינתיים - אבל זה לא באמת אמור לשנות להמשך המחאה

ניב שטנדל, עכבר העיר אונליין
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ניב שטנדל, עכבר העיר אונליין

מחאת האוהלים כבר מזמן התרחבה לכל נושא אפשרי. היא עוסקת במצוקת הדיור, ביוקר המחייה, בריכוזיות, בזוגות צעירים, במורים, ברופאים, בפסיכולוגים וכן הלאה נושאים ומגזרים. עשרות מאמרים כבר נכתבו אודותיה, עשרות כתבות טלוויזיה ועיתונות סיקרו אותה. יש לה רשימת דרישות באורך מגילת העצמאות. עניינים חשובים, עובדות, מספרים, סטטיסטיקות, דעות, אג'נדות, סעיפים ותתי סעיפים. אבל בסוף, כמו שכבר קבע מודי בר און, זה הכל אנשים.

ומחאת האוהלים, לפני הכל – לפני ביבי, לפני שטייניץ, לפני רגב קונטס, לפני טרכטנברג, לפני מרגול ולפני שלמה ארצי – זה דפני ליף. הצעירה שפתאום קמה בבוקר, הרגישה שהיא עם דפוק והתחילה ללכת לכיוון שדרות רוטשילד, ואז גילתה שכל תלאות העם נוחתות לה על האוהל כמו גשם רדיואקטיבי.בלדה ללא-נאיבית

ליף – עד לפני פחות מחודשיים אלמונית מוחלטת, שעלתה לכוכבות יותר מהר מרווקה בוילה של איתן אורבך – היא היום כבר דמות ציבורית לכל דבר, קומפלט עם הראיון אצל רפי רשף, הופעת האורח בנבחרת ישראל בטלוויזיה והחיקוי בארץ נהדרת. אבל יונתן פיחוטקה (גילוי נאות: אני מכיר את האיש המוכשר) היה שם עוד קודם לכן, עם מצלמה וחושים חדים, ללוות את ליף מהרגע שזרקה כריות מהמרפסת, ולשורר עליה בלדה ללא-נאיבית."זה לא היה השבוע של הסינדרלה המקסימה", סיכם רביב דרוקר את הסרט באנדרסטייטמנט. ליף, שכבר התרגלה, כך נדמה, לנוע בין הפעילות החברתית לסלבריטאיות כמו הילדה המרדנית של נינט טייב ודני האדום, גילתה השבוע גם את הכתף הקרה של העיתונות המחבקת. אושרת קוטלר הביכה אותה בשאלות על מיעוט המשתתפים במחאת השבת; שרון גל נכנס בה חזיתית והבריח אותה מראיון; והברוגז שעשתה עם טרכטנברג קומם עליה חלקים נרחבים בציבור ובעיתונות. "ב' זה אוהל" של פיחוטקה, ששרטט ברובו את דיוקנה של נערת המחאה, היה יכול להציל אותה, להחזיר אותה לימיה הגדולים.זה לא לגמרי קרה. ליף התגלתה כצעירה אמביציוזית ואידיאליסטית, אבל גם כמי שמתקשה לעמוד בקצב של המחאה, לשלוט בנעשה ולגבש אג'נדה סדורה. התקשורת ממעטת לעשות את מה שניסה שרון גל לעשות, ומה שמנסים חוגים מסוימים בציבור, חלקם אינטרסנטיים, לעשות – להיכנס לחדר השינה של ליף ולגלות מהיכן היא באה. הבית בכפר שמריהו, "מכתב השמיניסטים" שקרא לסרבנות, אי גיוס לצה"ל. ניכר שליף מבינה שהפכה לדמות ציבורית, אבל עדיין לא ממש מעכלת או מקבלת את המחיר שבא עם זה, ואת העובדה ששאלות ביוגרפיות וביקורת הופכות ללגיטימיות שעה שאזרח תמים הופך לסמל ולמנהיג חברתי.מורמת מהמאהל

על אף שנדמה כי ליבו עם ליף, ונוצר החשש כי הסרט ישבח אותה ויחזיר את התקשורת ליציע המעודדים של המחאה, "ב' זה אוהל" הצליח להתגבר על האינטימיות שנוצרה עם ליף ולשרטט דיוקן מורכב ודו ממדי של מי שמכנה את עצמה "המחברת", אבל לא בטוח עד כמה היא מחוברת. מחד, נצפתה ליף טהורת הכוונות ונקיית הכפיים, צעירה חדורת אידיאלים שהייתה לגפרור שהצית להבות ועובדת קשה כדי לשמר אותן גבוהות. מאידך, התגלתה ליף שהולכת ומתנתקת מכור מחצבתה הרוטשילדי. מסתובבת במאהלים כמו שמעון פרס במימונה; עובדת מדירה עם מחשב, ספה ומזגן; מצטלמת עם פשוטי העם; הולכת מוקפת באנשי המחאה הלבושים שחור כמו ראש הממשלה בלב מעגל מאבטחים; מתמודדת עם כיסי ההתנגדות הפנימיים המתגלים ברוטשילד. לידיעת המורדים: היא גם לא נצפתה במהלך הסרט ישנה באוהל. "נהיית פוליטיקאית", אומרת לה (בזהירות) אחת מעמיתותיה.

"חבורה של צפונבונים מפונקים, אשכנזים נחמדים". זה לא נאמר על ידי ראש עיריית נשר, אלא דווקא על ידי יגאל רמבם, אחד ממנהיגיה הבולטים והקולניים של המחאה, עמית-יריב לדרכם של ליף וחבריה. כל רבין צריך פרס, כל סטאלין צריך טרוצקי, וכל ליף צריכה רמבם שכזה, שידחוף לאקטים בוטים, לפעולות "לא חוקיות" (המרכאות במקור) ולשילוב מקופחי החברה הישראלית במחאת המפונקים-לכאורה. המאבקים הפנימיים הם נושא מרתק שזוכה רק לאחרונה לטיפול, מינורי כשלעצמו – בסרטון "התעוררות: שדרות רוטשילד" של לביא ונונו, למשל – ו"ב' זה אוהל", שהזכיר מאיפה נולדה המחאה ואיך נראו פעם (זה נראה מזמן כל כך) שדרות רוטשילד, הביא גם את הקולות המאיימים לפרום את תפריה של מחאת המחובקים.את "ב' זה אוהל" סיכם דיון מיוחד של המקור, בהנחיית דרוקר ורעהו הפורש עופר שלח. לאור היריעה הרחבה שניתנה לסרט, הדיון שבעקבותיו נאלץ להצטמצם, מה שהפך ניסיונו להעמיק לכמעט בלתי אפשרי. ובכל זאת, אם פיחוטקה הצליח לתמצת מחאה של למעלה מחודש וחצי לקצת יותר מחמישים דקות, גם דרוקר ושלח יכולים לתמצת את הדיון עליה לעשרים דקות. הם הספיקו להביע ביעף את דעותיהם על ליף (סינדרלה לפי דרוקר, לא האישיו לפי שלח), תפקודה של התקשורת, היסטוריה מקוצרת של מהפכות חברתיות פלוס תובנות בהגשת נדב אייל, וישיבה כלכלית מואצת בהשתתפות בכירי משרד האוצר לשעבר. זה היה מרתק, אך גם קצר, והשאיר טעם של עוד. והרי זה הזמן לעסוק בכך עוד, ברצינות ובהעמקה – עכשיו כבר אף אחד לא מדבר על שלום, וכולם מדברים על צדק, אז למה לא הטלוויזיה?

מנותקים, מפונקים, מאבקים פנימיים, סרבנים, משתמטים, שמאלנים, אנרכיסטים. הכל טוב ויפה. הכל חשוב ובכל לגיטימי לדון, כפי שעשה שרון גל. אבל כל זה לא אומר שמחר אתם לא צריכים להיות ברחובות. כולכם. עד האזרח המיליון שבכם.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ