רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"המקור": מנסים לפצח את דפני ליף

זה נכון, מגיע לנו לדעת מי היא דפני ליף. "ב' זה אוהל" ו"המקור" מנסות, כל אחת בדרכה, ולא כל כך מצליחות לענות על זה בינתיים - אבל זה לא באמת אמור לשנות להמשך המחאה

תגובות

מחאת האוהלים כבר מזמן התרחבה לכל נושא אפשרי. היא עוסקת במצוקת הדיור, ביוקר המחייה, בריכוזיות, בזוגות צעירים, במורים, ברופאים, בפסיכולוגים וכן הלאה נושאים ומגזרים. עשרות מאמרים כבר נכתבו אודותיה, עשרות כתבות טלוויזיה ועיתונות סיקרו אותה. יש לה רשימת דרישות באורך מגילת העצמאות. עניינים חשובים, עובדות, מספרים, סטטיסטיקות, דעות, אג'נדות, סעיפים ותתי סעיפים. אבל בסוף, כמו שכבר קבע מודי בר און, זה הכל אנשים.

על אף שנדמה כי ליבו עם ליף, ונוצר החשש כי הסרט ישבח אותה ויחזיר את התקשורת ליציע המעודדים של המחאה, "ב' זה אוהל" הצליח להתגבר על האינטימיות שנוצרה עם ליף ולשרטט דיוקן מורכב ודו ממדי של מי שמכנה את עצמה "המחברת", אבל לא בטוח עד כמה היא מחוברת. מחד, נצפתה ליף טהורת הכוונות ונקיית הכפיים, צעירה חדורת אידיאלים שהייתה לגפרור שהצית להבות ועובדת קשה כדי לשמר אותן גבוהות. מאידך, התגלתה ליף שהולכת ומתנתקת מכור מחצבתה הרוטשילדי. מסתובבת במאהלים כמו שמעון פרס במימונה; עובדת מדירה עם מחשב, ספה ומזגן; מצטלמת עם פשוטי העם; הולכת מוקפת באנשי המחאה הלבושים שחור כמו ראש הממשלה בלב מעגל מאבטחים; מתמודדת עם כיסי ההתנגדות הפנימיים המתגלים ברוטשילד. לידיעת המורדים: היא גם לא נצפתה במהלך הסרט ישנה באוהל. "נהיית פוליטיקאית", אומרת לה (בזהירות) אחת מעמיתותיה.

"חבורה של צפונבונים מפונקים, אשכנזים נחמדים". זה לא נאמר על ידי ראש עיריית נשר, אלא דווקא על ידי יגאל רמבם, אחד ממנהיגיה הבולטים והקולניים של המחאה, עמית-יריב לדרכם של ליף וחבריה. כל רבין צריך פרס, כל סטאלין צריך טרוצקי, וכל ליף צריכה רמבם שכזה, שידחוף לאקטים בוטים, לפעולות "לא חוקיות" (המרכאות במקור) ולשילוב מקופחי החברה הישראלית במחאת המפונקים-לכאורה. המאבקים הפנימיים הם נושא מרתק שזוכה רק לאחרונה לטיפול, מינורי כשלעצמו – בסרטון "התעוררות: שדרות רוטשילד" של לביא ונונו, למשל – ו"ב' זה אוהל", שהזכיר מאיפה נולדה המחאה ואיך נראו פעם (זה נראה מזמן כל כך) שדרות רוטשילד, הביא גם את הקולות המאיימים לפרום את תפריה של מחאת המחובקים.את "ב' זה אוהל" סיכם דיון מיוחד של המקור, בהנחיית דרוקר ורעהו הפורש עופר שלח. לאור היריעה הרחבה שניתנה לסרט, הדיון שבעקבותיו נאלץ להצטמצם, מה שהפך ניסיונו להעמיק לכמעט בלתי אפשרי. ובכל זאת, אם פיחוטקה הצליח לתמצת מחאה של למעלה מחודש וחצי לקצת יותר מחמישים דקות, גם דרוקר ושלח יכולים לתמצת את הדיון עליה לעשרים דקות. הם הספיקו להביע ביעף את דעותיהם על ליף (סינדרלה לפי דרוקר, לא האישיו לפי שלח), תפקודה של התקשורת, היסטוריה מקוצרת של מהפכות חברתיות פלוס תובנות בהגשת נדב אייל, וישיבה כלכלית מואצת בהשתתפות בכירי משרד האוצר לשעבר. זה היה מרתק, אך גם קצר, והשאיר טעם של עוד. והרי זה הזמן לעסוק בכך עוד, ברצינות ובהעמקה – עכשיו כבר אף אחד לא מדבר על שלום, וכולם מדברים על צדק, אז למה לא הטלוויזיה?

מנותקים, מפונקים, מאבקים פנימיים, סרבנים, משתמטים, שמאלנים, אנרכיסטים. הכל טוב ויפה. הכל חשוב ובכל לגיטימי לדון, כפי שעשה שרון גל. אבל כל זה לא אומר שמחר אתם לא צריכים להיות ברחובות. כולכם. עד האזרח המיליון שבכם.

*#