רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"אני והזילבר": הקללה של משפחת זילבר

חוסר היכולת של אריאל זילבר להביע רגשות כלפי בנו ואי היכולת של האחרון לגשר על הפערים עם אביו, מדגימים את העובדה שלא רק הכשרון המוזיקלי עובר בגנים, אלא גם הנכות הרגשית

תגובות

השם אריאל זילבר מעלה בדרך כלל שתי אסוציות לראש. הראשונה, מתקופות מוקדמות יותר בחייו, כמוזיקאי מוכשר והולל, רוקיסט בכל רמ"ח אבריו וחבר בלתי נפרד בלהקת "תמוז" האגדית. השנייה, מהשנים האחרונות, של אמן מבולבל שמצא את דרכו בדת, חזר בתשובה ומאז מזוהה עם הימין הקיצוני. אותו אחד שמבליח מידי פעם עם אמירות שערוריתיות ויוצר מוזיקה חסידית. נדמה כי בין שתי התדמיות האלו אין הרבה קשר, ובדעת הקהל הציבורית לא ממש ברור מה דין הפער הזה שבין זילבר המוקדם לזה המאוחר. לאורך הסרט "אני והזילבר " פורס היוצר, רועי זילבר, הבן של, את אותו החוט המקשר בין שתי הדמויות, ושלמעשה, הקושר אותו עצמו למשפחה כולה.קללה משפחתית בתחילת הסרט מתייחס רועי ל"קללת זילבר", העיסוק האובססיבי במוזיקה בבית המשפחה לדורותיה. ברכה צפירה,  אימו של אריאל וסבתו של רועי, הייתה זמרת מפורסמת שדחפה את ילדיה לעסוק במוזיקה, ולא מוכנה הייתה לשמוע על עיסוקים או תחומי עניין אחרים. נעמה, אחותו של אריאל, נדחקה לאורך השנים עד שמצאה עצמה בבית משוגעים, כשדרך הביטוי היחידה שלה היתה בשירת אופרה. באריאל נזפה האם כשעסק, לא עלינו, בהחלפת חיתולים לבנו העולל במקום להתעסק במוזיקה. וגם רועי חונך כך. בקטע מראיון ישן בשחור לבן נראה אריאל מספר שאין לו דבר בעולם פרט למוזיקה, ובוודאי גם בנו ילך באותו כיוון. חסר לו שלא. מהקללה הזו מנסה לברוח רועי כבר שנים ארוכות, וגם לאורך כל הסרט. אך הקללה האמיתית, כך הוא מבין גם אם לא אומר זאת במפורש, היא הנכות הרגשית של המשפחה, חוסר היכולת לדבר על רגשות באופן מוחצן. לא אחד עם השני ולא עם זרים. זה  החוט המקשר, עמוד השדרה שמוכיח את הקרבה הגנטית של עץ השורשים הזילברי. הם יציבים באי היציבות שלהם. בחוסר היכולת לדבר על רגשות, לא בגלל שהם לא רוצים, אלא בגלל שחסר להם אוצר המילים הרלוונטי.הבדידות היתה חלק ממנו. אריאל זילבר:בשיא הסרט יושבים אריאל ורועי על מפתנו של קרוואן רעוע, בהתנחלות כזאת או אחרת בערב ליל הסדר. הם יושבים קרוב אבל נראים רחוקים מתמיד. שניהם עצבניים וחסרי מנוח. אריאל מרעיד את הרגליים ללא הרף, ובשלב מסוים גם צועק לשמיים בלי סיבה נראית לעין, בתסכול מתפרץ ובלתי נשלט. הוא מנסה לגלות לאביו מה הוא מרגיש, אבל  מגלה שבעצם אינו יודע. אריאל מנסה להבין מה זו אהבה, וגם כאן השניים מגלים שהם בחוסר ידיעה מוחלט. באותה המידה אפשר היה לכבות את פס הקול ורק לצפות בהם מתנהלים זה עם זה. שיח של חירשים. התובנה המרכזית מהשיחה הזו היא, שאב ובנו ויתרו זה על זה. זהו, הם כבר לא יוכלו לנהל מערכת יחסים סבירה ועדיף אולי להפסיק לדוש בכך.עומדים במקום הסרט מגלה שהויתור הזה על תקשורת אנושית על בסיס רגשי, הוא חלק בלתי נפרד מקללת הזילבר. בקטעים נפלאים מאחורי הקלעים של חזרות למופע האיחוד של "תמוז", אריאל מתחבק ומתנשק עם חבריו ללהקה, אבל אפשר לראות שהמפגש האנושי לא עומד בראש מעייניו. לעומת זאת, ברגע שהתו הראשון מנוגן, עיניו נדלקות וגופו מתמסר. כשרועי שואל אותו על אותה התקופה עונה אריאל בחיוך הקפוא שלו: "חשבתי על עצמי, לא עניין אותי תמוז בתור להקה". גם על היחס שלו לחברים אפשר ללמוד מדבריו: "אין כזה דבר חברים, תשכח מזה. יש רק חברים לתורה". לאורך הסרט הדמויות מתפתחות מעט מאוד, וזאת למרות שצולם על פני זמן די רב (רועי הספיק במהלך הצילומים לפגוש בחורה ולהתחתן איתה בסצנה נפלאה באיכילוב). וזה בדיוק המסר המרכזי שעולה מהיוצר. משפחת זילבר לא מסוגלת להתפתח, ובכך הם מקוללים. שם הסרט מנסח בצורה חדה מאוד את הקונפליקט הפנימי של הגיבור. מצד אחד, יש הזרה של השם, הפרדה מוחלטת בין משפחת זילבר לבין רועי עצמו, שמעידה על הרצון להתנתק. מצד שני, עולה דווקא ההשלמה עם המצב, עם כך שהמשפחה היא זו שהפכה אותו למה שהוא היום, לטוב ולרע. וזו השלמה חשובה, כי אם אביו היה מנסה לברוח, אולי לא היינו מקבלים נכסי צאן ברזל כמו "רוצי שמוליק", "פנס הרחוב" ו"אגדה יפנית" שנשזרים בפסקול הכיפי של הסרט. כמו הנכות הרגשית, גם הכשרון המוזיקלי עובר בגנים. מי יודע, אחרי שיסיים להתאכזב מהמשפחה שיצרה אותו, רועי עוד עשוי למצוא עצמו כותב את השירים הגדולים של הדור הבא.

*#