אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אילנה דיין הזניקה את הקמפיין של אהוד אולמרט

משדר פתיחת העונה של "עובדה" עסק באחורי-הקלעים של ההתמודדות עם הגרעין האיראני והסורי, אבל למעשה היה חלק מקמפיין הבחירות של אהוד אולמרט. בקרב הגרסאות בינו לבין ברק, אילנה דיין לא הותירה מקום לשאלה מי כאן המבוגר האחראי

תגובות

"חפש מי מרוויח " – ממליץ ג'ף בריג'דס ב"ביג לבובסקי", בפראפזה משובשת על לנין. אם לאמץ את נקודת המבט החשדנית הזו ביחס למשדר פתיחת העונה של עובדה, לא צריך לחפש יותר מדי. אילנה דיין ואהוד אולמרט, שלושה חודשים לפני הבחירות, רחצו זו את ידו של זה, והרוויחו שניהם, ובגדול: משדר פתיחת עונה חלומי, כולל הצצה אל מאחורי הקלעים של קבלת ההחלטות הביטחוניות וחילופי האשמות בין בכירי המערכת המדינית, וסרטון תדמית בן חצי שעה, הממצב את אולמרט כ"מבוגר האחראי" שמדינת ישראל זקוקה לו כל כך עכשיו. המפסיד הוא דווקא האיש שמזוהה עם קמפיין "המבוגר האחראי" - אהוד ברק, שעל פי העדויות שדיין גובה, ניסה "לגנוב מלחמה".

אחרי שהחובה האתית הקטנה הזו מסולקת מהדרך, חוזרת דיין לספר בשבחו של המועמד-לא-מועמד לראשות הממשלה, ומסבירה כיצד העבודה המבצעית הרגישה בניצוחו של אולמרט הביאה לשיתוף פעולה ותיאום חסר תקדים עם האמריקאים. דיין מנסה עוד להקשות, ותוהה אם המבצעים החשאיים לא היו חלופה גרועה לאופציה הצבאית, אבל המילה האחרונה היא של אולמרט, שמתעקש כי לא נעשתה פעילות בקנה מידה כזה לפני או אחרי כהונתו. ואם זה לא מספיק, כשמגיע החלק העוסק בתקיפת הכור בסוריה, מבקשת דיין להבהיר את המשל והנמשל: בעוד תקיפת הכור הסורי נעשתה תוך העלמת עין של האמריקאים, תקיפה באיראן, אם תקרה היום, תהיה בניגוד לעמדה האמריקאית.

מי שנפל בפח והסכים לשתף פעולה עם מסע יחסי הציבור של יריבו הפוליטי הוא אהוד השני, ברק. כאן בעצם טמון גם הסקופ הגדול של "עובדה", שהפך את תשדיר התעמולה הזה למוצדק מבחינתה: תוכנית התקיפה באיראן היתה קרובה מאוד לביצוע, אי שם ב-2010, כאשר נתניהו הורה לאשכנזי ולדגן לדרוך את המערכת לקראת הפעולה, ובכך למעשה ניסה לעקוף את אישורה בקבינט. באופן די צפוי, בקרב הגרסאות שמתפתח בין אהוד א' ואהוד ב', ידו של הראשון נותרת על העליונה: אולמרט מסביר על האמון ושיתוף הפעולה שלו עם המערכת הצבאית, על רקע הטענות לפיהן ברק ונתניהו ביקשו להנחית החלטות מלמעלה. מנגד, דיין תוקפת את ברק, וטוענת בפניו שהעלאת רמת הכוננות כמוה כהכרזת מלחמה, כשהוא מנסה ללא הועיל לנטרל את הביקורת. היא מביאה ציטוטים של אשכנזי הפיוטי ("האקורדיון הזה פולט מוזיקה כשנוגעים בו")  ודגן התקיף ("מנסים לגנוב מלחמה") שמתייצבים כנגד ההחלטה הקיצונית, וגורמת לברק להגיד את מה שאסור להגיד: שהדרג המדיני הוא זה שמחליט. את התמונה השחורה לבנה הזו, המציירת את ברק בתור הרפתקן חסר אחריות ויהיר, ואת אולמרט בתור שקול, תקיף ומחושב, צריך לבחון בזהירות. חפשו מי מרוויח.שניים רבים, שלישי לוקח אבל זה לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה, או במקרה הזה, עד שראש הממשלה מדבר על השואה: אם בסיומו של הסרטון הקצר היה נדמה שנתניהו צולל יחד עם ברק, הגנרל המשתולל, ומפסיד בנוק-אאוט לאולמרט, המדינאי השקול, הראיון האינטימי עם ביבי בלשכתו הבהיר מחדש את יחסי הכוחות. דיין נתנה אמנם פייט מרשים, שאלה שאלות קשות (ניסיתם לגנוב מלחמה? אולי אתה פשוט מעוניין להשאיר את איראן על סדר היום?) ואפילו האשימה אותו בדרדור היחסים עם האמריקאים ובנקיטת "מסלול משיחי שמוביל להתרסקות". אבל נתניהו לא מצמץ: בן-גוריון לא ביקש רשות מהאמריקאים להכריז על מדינה, אנחנו לא חייבים לבקש את רשותם לתקוף. איראן חותרת להשמידנו, והיום בניגוד לפעם, גורלנו לא תלוי באחרים. וכבונוס, התחייבות לבוחר: בסוף הקדנציה הבאה לא תהיה לאיראן תוכנית גרעין. בקרב הזה, אולמרט יזדקק כנראה לנשק כבד יותר מאילנה דיין.

כתבות שאולי פספסתם

*#