שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

כוכב הקופים: רון קופמן מציג את השוביניזם כעולם נכחד

ענת גורן ורון קופמן יוצאים ב"הקוף והאשה" לבחון את השינויים שחלו בחלוקת התפקידים בבית. אלא שבמקום לספק תובנות הם מסתפקים בלהציג את קופמן כאדם שהתפתחותו קפאה

טל מסר, עכבר העיר
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל מסר, עכבר העיר

"זהו עולם של גברים" – שר פעם ג'יימס בראון. אלא שמאז, לפחות לפי הטלוויזיה, העולם השתנה.  אם לשפוט לפי התוכנית החדשה של ענת גורן ורון קופמן, העולם הוא כבר לא נחלתם הבלעדית של גברים. עולם הקופ(מנ)ים ההוא נכחד, ובמקומו קם עולם חדש מופלא - עולם של קרייריסטיות ועקרי בית, אבות עם שחלות ואימהות עם ביצים, גברים רגישים ונשים מנוכרות. במרוצת הזמן התפקידים התהפכו. ובתוך כל הבלגן המגדרי הזה, עומד אדם אחד ונאבק כדי להגן על הסדר הישן והטוב: רון קופמן. דינוזאור בסכנת הכחדה וקוף בעולם של הומו-סאפיינס.  

קופמן הוא דמות שנויה במחלוקת. או שאוהבים אותו או שאוהבים לשנוא אותו. בשני המקרים, הוא מגנט של תשומת לב. כמוהו, גם התוכנית החדשה בת שלושת הפרקים "הקוף והאישה" עוסקת בנושא שנוי במחלוקת. ענת גורן ורון קופמן יוצאים למסע בעקבות השינויים שחלו בחלוקת התפקידים בחברה. הם מראיינים זוגות, יחדים וקבוצות משני המינים בניסיון להצביע על המודלים החדשים של  גברים, נשים, והיחסים ביניהם. תוך כדי הראיונות הם מנהלים ויכוח בלתי פוסק על מה גנטי ומה נרכש, מה אופייני לגברים ומה טבעי לנשים. כל אחד מהם מביא טיעונים מצדו ומנסה לגייס את המרואיינים כהוכחה להצדקת טיעוניו.שריד לעולם נכחד. הפרומו לפרק הראשון בסדרה:

מיותר לציין ששני המנחים מגיעים מנקודות מוצא מנוגדות: קופמן הוא שמרן, שוביניסט, שלא היה מזהה ספונג'ה גם אם היה מדובר במקצה ספורט אולימפי. גורן לעומתו היא אישה קרייריסטית שלא מוכנה לקבל שום מוסכמה כמובנת מאליה. לכאורה מדובר בוויכוח לגיטימי בין שתי תפיסות עולם שונות, אלא שבאקלים הפוליטיקלי-קורקט של הטלוויזיה רק טענה אחת יכולה להיות נכונה, וזו מובלעת כבר בשמה של התכנית. קופמן הוא הרי "הקוף" – שריד מעולם שאבד עליו הכלח. מתוך נקודת המוצא הזאת, לקופמן המסכן לא עומד שום סיכוי. כמו ספירו אגניו – סגן הנשיא הראשון של ניקסון שהורשע בהעלמת מס, קופמן נראה כאילו הממזרים שינו את החוקים ושכחו לספר לו. לכל טיעון מתלהם שהוא משמיע, מתלווה מנגינת פסקול קרקסי שתפקידה לאותת לצופה כי מדובר בבדיחה ואין לקחת את דברי האיש ברצינות. בכל פעם שהוא יוצא כנגד מודל הגבר או האישה "החדשים" הוא נתקל בחומה של שיניים צחורות ומבט מצועף של רחמים. זוהי ענת גורן יריבתו האידיאולוגית, שלא צריכה יותר מחיוך משועשע ועיניים פעורות מתדהמה כדי לבטל את טיעוניו. התוצאה היא ש"הקוף והאישה" לא בוחנת כל כך את ההיבטים שבין מגדר למיניות למוסכמות חברתיות, כמו שהיא חוקרת את קווי אופיו המיזנתרופיים של רון קופמן. התוצאה היא אדם שיושב בכלוב הטלוויזיה כמו חיה בגן חיות ובעצם הוויותיו המיושנת מבדר אותנו הצופים שבבית.

היה נחמד אילו במקום לראיין סתם אנשים מהיישוב, המנחים היו פונים גם לסוציולוגים, ביולוגים או חוקרי תרבות כדי להעמיק את הדיון; אבל ה"קוף והאישה" לא מתיימרת להיות תוכנית מעמיקה. גם רון קופמן לא. והקונפליקט בינו לבין ענת גורן לא מתעלה מעבר לרמה המבדחת של שיחת סלון עם מסר חינוכי. בשיעור הזה קופמן ממלא תפקיד של קריקטורה וולגארית שמראה לנו איך לא צריך להתנהג. כמו תוכנית ריאליטי מייק אובר, המצלמה מלווה את השוביניסט הנכחד במסע של כפרה, ווידוי, והכאה על חטא. הוא נשלח לסדנת העצמה גברית, מבקר בבית בו הגבר נשאר לטפל בילדים, ומתוודה בלב כבד שגם הוא עושה פדיקור. ועדיין, מול עולם שדורש ממנו להתקדם ולהיכנס אל תוך שבלונות מודרניות, הקוף נשאר נאמן לעצמו ודבק בתפיסות עולמו המיושנות. כשחושבים על זה כך, רון קופמן הוא רדיקל פורץ דרך שמעז לקרוא תיגר על הסדר הקיים, אידיאליסט שלא מוכן להיכנע לתכתיבי החברה שכופה עליו להתאים את זהותו המגדרית. איכשהו יוצא שבתוך כל הנאורות הזו, רון קופמן הוא מיעוט נרדף. קצת מתחשק לתת לו חיבוק, אבל הוא כאמור, לא מסוגל להביע שום רגש חוץ מרעב.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ