אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מחוברים 2: גברים ביום, בכיינים בלילה

המשתתפים מנצלים את המצלמה כדי להיות גם המטפל וגם המטופל, והתוצאה מזכירה יותר מדי את "שעת נפש". מזל שג'ייסון ואמו שאנטי מייצרים רגע טלוויזיוני שמציל את המצב. נטע אלכסנדר מתחברת

תגובות

שלושת הפרקים הראשונים של מחוברים 2 סבלו מלא מעט חולשות – שימוש עודף וקלישאתי במוזיקה, יותר מדי קטעי מונטאז' של מגדלי עזריאלי בשקיעה וחמישה משתתפים שמברברים את עצמם לדעת. אבל אז הגיע הפרק הרביעי, "לא מדבר על זה", והזכיר לנו שהפורמט של "מחוברים" עדיין מצליח לספק סיפורים אנושיים מורכבים, בתנאי שהעורכים ישאירו גם קצת מקום לסאב-טקסט, ולא רק לטקסט שניזון מוידויים מתוסרטים ומתוזמנים היטב מול המצלמה.» מחוברים 2 - כל הכתבות והביקורות » מחוברים 2: רוצים להפוך לנטלי דדון

הפרקים הראשונים של העונה חולקו באופן תמטי – "לכבוש את העולם" עסק ברצון להצליח, "חרדת נטישה" במערכות היחסים של אמירם טובים וחנוך דאום, "תראה אותי" ביחסים המורכבים של ג'ייסון דנינו הולט עם בן זוגו ועם אמו שאנטי ובהתלבטות של קתרין האם להתחתן עם גדעון לוי ולחיות בישראל, ו"לא מדבר על זה" התרכז בטרגדיות המשפחתיות של טובים ושל דאום. כאמור, בשלושת הפרקים הראשונים העריכה הזו יצרה יותר מדי קטעים שבהם המשתתפים עוסקים בניתוח פסיכולוגי של עצמם. נראה כי משתתפי העונה הנוכחית חשים צורך עז להאכיל את הצופים בכפית ולהסביר להם בדיוק עם אלו קשיים הם מתמודדים – ולמה. התוצאה היא מונולוגים שייקספרים בסגנון הווידוי שדאום נושא כשהוא נוהג לבדו בלילה וחושב על הקשר בין הנטייה הכפייתית שלו להימנע מכל מטלה או עבודה, לבין העובדה שאביו מת מדום לב. בפרצוף רציני ועגום דאום אומר לעצמו – ולצופים -  "יש אפשרות סבירה שאני מבזבז את חיי כדי לא למלא אותם, כדי לא למות". זוגיות במשבר. קתרין לא בטוחה שהיא רוצה להתחתן ולעבור לישראל (צילום מסך) הבעיה היא שהאמירות האלו, שמילאו יותר מדי רגעים בשבוע הראשון של "מחוברים 2", הופכות את הסדרה ל"שעת נפש עם יורם יובל", כאשר המצלמה מתפקדת על תקן הפסיכולוג. במקום לתעד את חייהם, המשתתפים מנסים לחשוב בקול רם ולתפקד בו-זמנית כמטופל ומטפל (היחיד שמסרב לקחת חלק בנוסחה הזו הוא גדעון לוי, שבאופן מעניין משתמש בבת זוגו קתרין כמעין 'מצלמה' מסוג אחר שמנסה, ללא הצלחה מרובה בנתיים, לגרום לו להיפתח ולדבר על רגשותיו). כך למדנו שהסטנדאפיסט אמירם טובים מרגיש כלוא בתוך יחידת הדיור של הוריו ונמשך לאורות הבמה בגלל הצורך הבלתי פוסק שלו באהבה (עוד קלישאה פסיכולוגית שקשה להימנע ממנה), סקאזי מפחד לעבור לגור עם חברתו אווה כי מבחינתו המוזיקה שלו ואורח חיייו הנהנתני חשובים יותר מזוגיות, ג'ייסון דנינו הולט מתקשה לקחת אחריות על מעשיו בגלל שאימו מעולם לא לקחה אחריות על מעשיה ודאום חי חיים מלאי חרדות בגלל הטרגדיה המשפחתית של אשתו, אשר איבדה את אביה ואת אחיה בגיל צעיר. צורך עז להאכיל את הצופים בכפית. חנוך דאום (צילום מסך) באופן טבעי, כל אחת מהאמירות הללו היא פרשנות שטחית ולא מספקת להתנהגות האנושית. חוסר היכולת של הקלישאות הללו ללכוד את המורכבות של חמשת המשתתפים נחשפת דווקא ברגעים הנדירים שבהם הם לא שולטים באופן מלא בסיטאוציה. השבוע הראשון סיפק לנו שני רגעים כואבים כאלו: בפרק השלישי דנינו הולט מתעמת עם פחדיו והולך לבקר את אמו הרוחניקית שחיה במאהל ברוטשילד ומצחקקת בהיסטריה בעוד היא מדביקה עליו לב מנצנץ ומסבירה שהיא "רק רוצה להיות צליינית של שלום ואהבה", ואילו בפרק הרביעי טובים נתקל במקרה ב"שוקו", הקצין של אחיו שמת בפעולה צבאית בגיל עשרים.

שני הרגעים האלו הם מסוג הרגעים שעורכי "מחוברים" מתפללים לקבל. אחרי אינספור קטעי ניתוח-עצמי, דנינו הולט וטובים מאבדים את היכולת המילולית שלהם בעקבות המפגש החזיתי והמפתיע עם אנשים אחרים שאין להם אפשרות לצפות מראש את תגובותיהם. הולט לא מצליח לעצור את דמעותיו ומסביר לבן זוגו ש"היא פשוט מכניסה אותי למצב של הלם", ואילו טובים מגייס את כל כוחותיו עבור סמול-טוק מהזן הישראלי ביותר ("תמסור ד"ש להורים, הא", אומר לו המפקד לשעבר, "בטח, יגיע", הוא מפטיר) ואז מתמוטט מול המצלמה.  מהרגעים שעורכי "מחוברים" מתפללים להם. ג'ייסון מתפרק אחרי הפגישה עם אימו

הכוח של פורמט ה"מחוברים" הוא לאו דווקא ביכולת ללחוץ לנו על בלוטות הדמעות, אלא ביכולת לעורר הזדהות גם עם דמויות שאנחנו מתקשים לחבב (מהבחינה הזו קל להבין מדוע גדעון לוי השנוי במחלוקת וחנוך דאום שגר בהתנחלות הם הברקת ליהוק). הדיאלוג בין טובים לבנו בן החמש, ששואל בתמימות למה סמי הכבאי לא הציל את אליחי, אחיו של טובים שנפל לתוך באר ומת בעת שירותו הצבאי, מבטא באופן מצמרר את תרבות השכול הישראלית במסגרתה המוות עוטף אותנו עוד לפני הגמילה מהחיתולים. הסצנה הזו גם מצליחה להיות חזקה ואמינה בהרבה מסצנה קודמת שבה טובים נכנס לבית ומסביר לצופים באופן דידקטי ש"אבא שלי מדבר רק עם הטלוויזיה. חוץ מזה הוא לא מדבר עם אף אחד". בהמשך, כשהוא מגיע לבקר את אימו ב"נופש למשפחות שכולות" (עוד המצאה שרק ישראלים יכלו לחשוב עליה) קל לראות פתאום למה "מחוברים" מתיימרת להיות יותר מאשר עוד הצצה רכילותית לחייהם של חמישה מפורסמים – היא מבקשת לייצר דיוקן מורכב של המציאות הישראלית. 

ארבעה פרקים עגומים למדי הספיקו כדי להזכיר לנו שטולסטוי צדק בקביעתו כי "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה." מצד שני, שלוש עונות של תיעוד עצמי אובססיבי כבר לימדו אותנו שאין דבר כזה "משפחות מאושרות", יש רק משפחות אומללות ומשפחות אומללות יותר, ונותרה לנו עוד עונה שלמה כדי לקבוע מי משתייך לאיזו קבוצה.              

כתבות שאולי פספסתם

*#