רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"המקור": מיקי רוזנטל נגד שרון גל

תוכנית התחקירים "המקור" יצאה אתמול נגד חלקים נרחבים בעיתונות, לרבות כתב הערוץ שרון גל, יוצר הסרט "רק תאיר יודעת", שחטף אתמול חצים מכל עבר. מדובר בצעד אמיץ וגם בעיתונות טובה שבודקת את עצמה

תגובות

מקרה מוזר, פרשת תאיר ראדה. יש רוצח מורשע, שהורשע פה אחד בבית המשפט, אחרי שכשל בבדיקת פוליגרף (לטענת החוקרים), מסר הודאה בפני מדובב משטרתי ואחר כך בפני חוקריו, הסגיר פרטי חקירה מוכמנים, שיקר בחקירתו, הותיר עקבות נעליים בזירת הרצח, שחזר את המעשה. ובכל זאת, התחושה בציבור, כפי שהיא גם מעוגנת בסקרי דעת קהל - כמו סקר סמסים הזוי שיזמה יעל דן בתוכניתה בגל"צ לאחר ההרשעה (איך אפשר לשאול אנשים מה הם חושבים בפרשה שרוב פרטיה לא היו ידועים לציבור באותה עת?) - היא שזדורוב חף מפשע. כיצד?

המקור, תוכנית התחקירים הכי טובה בטלוויזיה כרגע (וצר לי ששמה נשמט מכתבת התחקירים שעלתה כאן, דומני שהיא היתה בחופשה באותו שבוע), החליטה לתהות על כך. מיקי רוזנטל הציג כתבה שמציעה תזה שנתפסת היום כחתרנית: רומן זדורוב הוא אכן הרוצח.אבסורדי, לא? שלוש שנים וחצי של דיונים, אלפי עמודי פרוטוקול, מאות עמודי הכרעת דין, ראיות, הוכחות, הרשעה גורפת – ועדיין, התקשורת משדרת לציבור את התחושה שהצדק לא יצא אל האור. לא שיש דברים בגו, אלא שזדורוב זכאי.כתבתו של רוזנטל כשלעצמה היתה מרתקת, בזכות או למרות הסגנון הבוטה והמסתער של האיש. היא הביאה, בין השאר, צילומים מתא המעצר, מחדר החקירות ומשחזור הרצח, והעבירה היטב את מצג הדברים שגרמו לבית המשפט להכריע כפי שהכריע.

אולם לצד הויכוח העובדתי, עמד הדיון בדבר אספקט נלווה לפרשה, והוא נוכחותם של שני יועצים חיצוניים לצוות ההגנה – חיים סדובסקי ואלכס פלג – והאופן בו ניסו להטות ולתמרן את דעת השופטים. ניסיונם נכשל בזירה המשפטית, אך נראה שצלח בזירה הציבורית.

העובדה שרוזנטל כותש מול המצלמה את סדובסקי ופלג עשויה להציג את סרטו כתגובה לסרטו של סדובסקי שהוקרן במסגרת מבט שני, והצליח לעורר הדים חריגים בקנה המידה של הערוץ הראשון. קל לבטל את העניין כולו כמאבק פנים-תקשורתי, אך לא כך פני הדברים.

הספקות של סדובסקי בפרשת תאיר ראדה:

ראשית, אני מתקשה להאמין שמישהו רואה בערוץ 1 יריב ששווה להוריד כפפות בשבילו. שנית, וחשוב מכך, מפני שסוגיית סדובסקי מייצגת עניין עקרוני בעייתי וגדול בהרבה בהקשר משפט התקשורת. מכיוון שספורים האנשים שטורחים לקרוא בעיון הכרעות דין מלאות, ומכיוון שמשפטים בעבירות חמורות נוטים להתנהל מאחורי דלתיים סגורות או תחת צווי איסור פרסום נוקשים, רוב עבודת הצדק מתווכת אלינו דרך התקשורת. כוחה בעניינים אלה, לפיכך, עצום, והתחושה הרווחת בציבור היא השתקפות השפעה זו.

התקשורת נקטה לאורך פרשת תאיר ראדה בקו כמעט אחיד של הטלת ספק באשמתו של זדורוב. עקרונית, זה המהלך הנכון – תקשורת אמורה לייצר קו שחותר תחת האג'נדה השולטת, כדי להרחיב את רוחב הידיעה הציבורי. ובמקרה זה – להציג את מה שהמשטרה והפרקליטות לא מציגות. אלא שמכיוון שבמשפטים מאזן הכוחות נוטה בבירור לטובת התקשורת, כאמור, הקו שהיא וחרת הופך דומיננטי.

כעת יש לגשת לפרשה הקונקרטית, ולתהות מדוע נבחר קו זה. לכאורה, זה עניין תמוה, כשעל הנימוקים העובדתיים שכבר העליתי יש להוסיף את הנטייה העיתונאית האוטומטית להזדהות עם הצד החלש, הקורבן – במקרה זה, הצד של משפחת ראדה. לכאורה, זה היה אמור להיות תיק סגור תיק-תק – יש רצח, יש רוצח, יש דין, יש דיין, העם מרוצה, הסדר החברתי שב על כנו. אבל לא; התקשורת הולכת עם הנאשם.

כאן אנו שבים לסדובסקי ולשכמותו. סרטו של רוזנטל מפנה את האצבע אל השרלטנים (לשיטתו), שמרשים לעצמם בהינף אצבע מפוקפקת להטיל ספק בחקירה משטרתית ועבודת פרקליטות מאומצות ובהכרעת דין מנומקת. הדיון שהתנהל באולפן בעקבותיו, מפנה את האצבע אל האשמה האמיתית – התקשורת, שממהרת להתמסר לשרלטנים כאלה, שלעתים (לשיטתי) מאבדת את שיקול דעתה בחיפוש אחר הסנסציוני.

שאפו כפול מגיע לערוץ 10. האחד, על העובדה שבאופן מדהים "המקור" הציגה אתמול, אולי לראשונה באורח סדור ובהיר ומנקודת מבט פרשנית ולא אובייקטיבית כביכול, את הצד שטוען לאשמתו של זדורוב. השני, על כך שלא חשש להעלות על המוקד את התקשורת, לרבות ביקורת פנימית. "המקור" לא יצא אתמול רק נגד "מבט שני", אלא נגד חלקים נרחבים בעיתונות, לרבות כתב הערוץ שרון גל, יוצר הסרט "רק תאיר יודעת", שחטף אתמול חצים מכל עבר. גם צעד אמיץ, וגם עיתונות טובה שבודקת את עצמה. שלא מקבלת שום דבר כ"כזה ראה וקדש" – לא פסק דין, ולא גרסאות חצי אפויות כפי זו שיצאה מהתנור של סדובסקי.

*#