אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"ובמקום הראשון": ליאור נרקיס ומלחמת לבנון השניה

בשנות האלפיים המוסיקה המזרחית ניצחה. זו העובדה שגילה מוקי בחיפושיו אחרי הקשר בין שירי האירוויזיון למצב החברתי בישראל. החיפוש לא הצליח אבל העלה עוד כמה תובנות אינסטנט

תגובות

ישראלים  רבים כבר  מדברים גלויות על כך שהלכה להם המדינה. שהתרבות  עליה גדלו,  נסוגה מפני  התרבות הישראלית החדשה  המתאפיינת בשטחיות, הערצת מפורסמים מוסיקה  קלוקלת  ובראשה המוסיקה המזרחית. התפוררות הקולקטיב הישראלי בשנות האלפיים  מפחיד את כולם, ויש המאשימים את המוסיקה המזרחית במיאוס הכללי שלהם מהמדינה.כבר לפני ארבעים שנה העז ירון לונדון ללעוג  בשידור  לשירים של נסים סרוסי שהתארח באולפנו. מתברר שלונדון- נציג האליטה האשכנזית ששידר תרבות מהערוץ הממלכתי - פגע לסרוסי בכבוד, עד כדי כך שהאיש שחלם את ההפך מא.ד.גורדון: "לא לעבוד לעולם", ("אשליות") עלה על מטוס ונסע מכאן. זה היה מאורע מכונן לאתוס קיפוח הזמר המזרחי. ומאז לא הפסיקו  הזמרים והיוצרים להתלונן על גטאות תרבותיים ודחיקה ממרכזי העשייה וההשמעה.

הפרק הרביעי ("אינסטנט בפיתה") של הסדרה "ובמקום הראשון" עוסקת בשירי האירוויזיון והקדם לאורך השנים, על רקע המצב הפוליטי חברתי בישראל. מגיש הסדרה, הזמר מוקי (דני ניב) אומר שבשנות ה-2000 המוסיקה המזרחית ניצחה, בין השאר מפני שליאור נרקיס ושרית חדד נשלחו לאירווזיון ומאז היא ממלאת איצטדיונים, ואייל גולן מאשר ש"הרבה זמרים מזרחים כבר עושים קיסריות".

ליאור נרקיס. יצא עם נזק נפשי מהאירווזיון. (צילום רפי דלויה)

בשנת 2002 אמר טומי לפיד בראיון לרזי ברקאי, שטול כרם כבשה אותנו במקום שנכבוש את טול כרם, אחרי ששמע את עמיר בניון.  לפיד כבר לא כאן כדי להרגיז, אבל  דעותיו שנשמעו אז בכל פורום אפשרי, העניקו בהדרגה היתר רשמי להביע  הסתייגות מכל מה שמריח מזרחיות, כנראה כתגובה רפלקסיבית של מיעוט שחש מותקף.

 אין מעוז של האליטות הישנות בהן לא קנה הזמר המזרחי מושב. ערוץ 24  הפך ערוץ מזרחי. שרית חדד מענטזת עם התזמורת הפילהרמונית, אלתרמן, רוזנבלום ואליפלט מוטלים לפנינו. התל אביבים בקריז. עיתונאים דעתנים כמו רענן שקד כותבים: " זה לא שאני לא אוהב מוזיקה מזרחית. אני פשוט שונא אותה. שנאה עזה".

הזמר מוקי, מגיש מצוין, נטול פוזה ופאתוס, נזהר בלשונו. הוא  כנראה מהאחרונים שמגדירים את המוסיקה המזרחית "פופ ים תיכוני", מונח מכובס שתפקידו  לקשר את הסלסולים עם אירופה הקלאסית. אלא שאין כמעט משותף בין משה פרץ למוסיקה יוונית, קורסיקאית ובטח לא נאפוליטנית. 

הפרק הרביעי נשען על  קודמו, שעסק בשנות ה-90,  טענת יוצרי הסדרה היא שעם המעבר למילניום נפל דבר. ב-91 שאחרי מלחמת המפרץ הראשונה, שרו הדצים את "כאן נולדתי", הזמרת ליאורה ("אה-ה-ה-ה-ה-אמן")  זימרה  בין מאות נרות במעין מחווה לחללי אוסלו, אדי בטלר התעטף בדגל ישראל כבטלית והתחושה היתה שביחד ננצח את המחבלים ואת הנורווגים האיומים.  באלף הבא סתם באנו לכייף ולצחוק משרית חדד שרה באנגלית (light a candle) ולהשתטות עם נציגת הבועה התל אביבית להקת" פינג פונג ".

נציגת הבועה התל אביבית באירוויזיון, פינג פונג:

הבחירה לשלב בתכנית  היסטוריון (ד"ר  אריאל פלדשטיין)  מבקר שירה דעתן (מנחם בן) ושני חובבי אירוויזיון (מיקי ישראלי וערן לונה)  איזנה קלות בין רצינות לבידור קל, למרות שלעתים התובנות נשמעו כמוצר אינסטנט שגוייס כדי לשוות לסדרה עומק מדומה. כשעל רקע תמונות  מפינוי גוש קטיף ומלחמת לבנון השניה, אמר פלדשטיין  "שלא רק  ליאור נרקיס חזר מהאירוויזיון עם משבר נפשי, בעצם כל החברה הישראלית נמצאת במשבר נפשי", זה נשמע קצת דחוק.

אם בעבר בערוץ הראשון אפילו לא התאמצו ליח"צן את הקדם אירוויזיון והסתפקו בקטעי ארכיון מלווים בדברי קישור, הפעם החליטו ברשות השידור והחליטו להשקיע את כספי משלם האגרה בסדרה דוקומנטרית סמי מושקעת, כזו שתשכנע את הצופים לנדוד  לערוץ הנטוש. אוסף של ראיונות, צילומים נוסטלגיים וכמה אמירות מאומצות, לא ממש הצליחו להצביע על קשר בין שירי האירוויזיון למצב החברתי בישראל. אבל רק על היומרה והמאמץ, מגיע להם כמה נקודות. של רייטינג.

*#