רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איתי אנגל במצרים: כך נראית עבודת עיתונות מעולה

הקונטקסט שלו ברור, הסגנון שלו ישיר והנועז והתוצר הסופי שלו מתעלה מעל כל דיווח שנראה על המסך: איתי אנגל הוא העיתונאי הישראלי היחידי שהצליח להביא קולות חדשים ומעניינים מכיכר אל-תחריר

תגובות

המהפכה במצרים הסתיימה, ורק דמות אחת נפקדה מהמסך. חוסני מובארכ ועומר סולימאן כיכבו, אהוד יערי שלט במסך, צבי יחזקאלי קיבל מקוצרת מדי שבת, פואד בן אליעזר לא פספס מיקרופון. ורק אדם אחד, גבוה וצנום, לא ניתן היה לאיתור בתוך תמונות ההמונים מכיכר אל-תחריר. איפה אנגל?

אל דאגה. איתי אנגל, האיש ששום התקוממות אזרחית לא שלמה בלעדיו, לא נפש בסיני או סיקר התנגשויות אתניות בסודאן, בזמן שבקהיר תלו בובות סמרטוטים של מובארכ. אנגל היה בכיכר, וכעת הוא חזר עם התמונות.

שלושת ערוצי הטלוויזיה דאגו לשלוח כתבים לקהיר, אך לרוב התקשו השליחים להביא חומר מעניין, בעל ערך מוסף על פני חומרים שהגיעו מכתבים זרים, או על פני אלה שפשוט המתינו בפייסבוק ובטוויטר לכל דורש. זכורים לי במיוחדים האימג'ים של מואב ורדי מערוץ 10, ספק לכוד ספק מוביל את ההמון המשולהב לכיכר. במקרה אחר נראה צ'יקו מנשה עומד על מרפסת בית המלון חסר אונים, כשבחוץ הרוחות מתלהטות ועיתונאים חוטפים מכות.

את אנגל לא תפחידו עם סיפורים על מכות לעיתונאים. זה אולי מרגש את הרכיכות מבריטניה ומסקנדינביה. אנחנו מאצ'ואים, ואת אנגל גם כדורים שורקים ליד האוזן לא עוצרים. אנגל הוא טיפוס מיוחד במינו; הוא אינו מאצ'ו למראית עין. אם כבר, הוא נראה כעיתונאי אירופאי שאמור לשוטט בשבילי הסורבון בשיחות עם פילוסופים צרפתיים. אבל אנגל הוא עיתונאי קרבות עם סכין בין השיניים, וכשמישהו בסואץ רק מצייץ בטוויטר "הערב בשבע נפגשים בכיכר אל-תחריר", אנגל כבר אורז מברשת שיניים וקסדה.

אנגל הוא עיתונאי שמספק קבלות. דיווחיו מאזורי הקרבות הם תמיד מעניינים, הן משום הקונטקסט הברור, שאינו יכול להיות בלתי מעניין, והן משום סגנונו הישיר והנועז, שמציב את הצופה, דרך עין המצלמה, בקו החזית של האירועים. לצד האימג'ים המוכרים - מובארכ כהיטלר, הקצין הנישא על כתפי ההמון - מביא אנגל גם קולות חדשים, פנים אחרות של מצרים. הכתבה שלו מגלה חתך של מצרים משכילים, אקדמאים, שמצליחים להביע את דעותיהם באנגלית טובה מאוד, ואפילו שוחרי שלום, רחמנא ליצלן. אלו האנשים שלפי הפרשנים הביאו את המהפכה - המעמד הבינוני, האקדמאים, הצעירים - ואנגל מלביש עליהם פנים, תורם במשהו להבנת הגלגלים המניעים של המהפכה.

מובן מאליו שאנגל לא מסתפק בביקורים סטנדרטיים בכיכר. כשהוא שומע על מעוז של "האחים המוסלמים" בקרבת מקום, הוא מיד שם פעמיו לשם. נאמן, באופן טבעי ומובן, גם לזווית הישראלית הפרובינציאלית, אנגל בוחן עם "האחים המוסלמים" - כמו גם עם מפגינים אחרים בכיכר - את המהפכה בהקשר הישראלי. התוצאה, תופתעו לגלות, מעודדת. לא ברור עד כמה המדגם שבחר אנגל מייצג, אבל חרף הזיהוי של מובארכ עם ישראל, שבולט גם בכיכר, נראה שהמצרים לא מתעסקים בישראל - אחת מסבירה זו בשיקולים כלכליים, אחר מבהיר כי המהפכה עוסקת בעניינים פנים-מצריים, ואיש האחים המוסלמים מצהיר כי עליהם לכבד את הסכם השלום. אהוד יערי במתח.

גם אם לא היה מוצא אנגל זוויות חדשות לסיקור האירועים, רוח ההיסטוריה פועמת בסרטו של אנגל. היא ניבטת מעיני המפגינים הנלהבים, התשושים, הפצועים, הלוחמניים. הבוקר שאחרי הקרבות האלימים בין מתנגדי המשטר לתומכיו הדורסניים הוא בוקר מעורר השראה. אנשים חבושים ומצולקים מתייצבים זה לצד זה, ידיהם שלובות, וי הניצחון נמתח לאורך אצבעותיהם כרפלקס מותנה בהגיע המצלמה. ביניהם נמצא זמר צעיר, תחבושת גדולה לראשו. ימים אחדים קודם לכן עורר את הקהל בשיר מחאה. היום הוא עומד ביניהם, מוכן ליום של קרבות. מול המצלמה של אנגל, ברור כי הוא מבין את מחיר המהפכה, ולא חושב ששירים מגרשים רודנים. במחוזות מסוימים צריך לחטוף אבן בראש כדי להשיג את מבוקשך. גם אם אתה זמר.

מבעד למצלמתו של אנגל, נצבעים ימי המהפכה בקהיר באור רומנטי. לרגעים זה נראה כהפנינג מתמשך, כשמדי בוקר מתייצב ההמון בכיכר. אמנם הפנינג פוליטי, נושא מסרים חברתיים, אפילו אלים לפרקים, אבל הפנינג. מקור הכוח של המהפכה עולה כך בבהירות - אנשים שמתכנסים לריטואל של מחאות, נשענים זה על כתפו של זה, ולא מתכוונים להסתלק. אין תמה שההפנינג הזה נגמר בזיקוקין די נור.

"עובדה", ערוץ 2, 21:00

*#