רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האח הגדול 3.0: אהוד ברק יכול ללמוד דבר או שניים מיואב מאור

דיירי "האח הגדול" אולי לוקחים את עצמם ברצינות רבה מדי, אבל לפחות הם עומדים מאחורי המילים שלהם. הם לא מזלזלים בנו, בניגוד לפוליטיקאים שאומרים שכואב להם ואז דופקים חיוך גדול

תגובות

"בוקר טוב לפואד, הגבר הגברי הזה שאני מת עליו" (ג'קי, אם רק היית יודע איזה יום קשה עבר עליו)

הרגע המצופה הגיע: מחנות בבית האח הגדול. פרידה ודנה מובילות השבוע שתי קבוצות עוינות, כשעל הפרק טינה הדדית, משקעי עבר ובעיית המים. בסך הכול, די מוכר. דיירי הבית הם כמובן לא היחידים שמתפלגים השבוע. אבל הם היחידים שעומדים למבחן ציבורי, ועשויים לשלם על המעשים שלהם, באסאמאסים, עוד השבוע.

אחד הדברים הכי מטרידים שקרו השבוע, מעבר למחנות בבית, היה החיוך של אהוד ברק. כמו חתול צ'שייר על אקסטות, מפלג מפלגת העבודה ומחרב השמאל הראשי שוטט תחת כל עדשה רעננה, כשהוא מדושן עונג. הוא אמר שקשה לו לפרק את המפלגה, שאין לו ברירה, שזה לטובת עם ישראל – אבל אפילו לא ניסה להחזיק את הארשת הרצינית עד סוף המשפט. מה זה החיוך הזה? התרגשות? צהלה? איך עבדתי עליכם?

זה לא טור פוליטי. אבל העניין הזה שבין אהוד ברק לבין יואב מאור, הוא חלק מרכזי מההבדל בין אהדה ציבורית לשנאה רבתי. בבית האח הגדול בכו, יבכו ובוכים המון. אפשר לצחוק על זה, אבל הם בוכים כי אכפת להם. לא בהכרח מהדברים הנכונים, אבל ממשהו. הם בוכים, כי למרות שהם לוקחים חלק בתוכנית הכי לא חשובה בהיסטוריה, שבהפוך על הפוך היא דווקא נורא חשובה אבל נניח לזה רגע, למרות זה - הם בטוחים שכל סכסוך שהם הסתכסכו במטבח, שכל מבט שזרקו להם וכל רמיזה שנרמזה - הכול נורא נורא חשוב. אכפת להם מה יחשבו עליהם. עוד יש להם בושה (ויש מי שיגיד שזה כל מה שיש להם). בכל מקרה, הם לוקחים את עצמם (ואותנו) ברצינות.

נכון, הם לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. דנה וליאם מובילות בהקשר הזה, אבל גם פרידה נופלת פה ושם. יש למאפיין הזה הרבה השלכות. נפיחות, למשל (דנה, מתייפחת: "אנשים שמכירים אותי אומרים לי – את הבן אדם הכי מעניין וכריזמטי שפגשתי", דוגמא רנדומלית). אבל נפיחות וחשיבות עצמית, כפי שהוכח שוב השבוע, חיות טוב גם באנשים שלא לוקחים את עצמם ברצינות בכלל. ובטח שלא אותנו.

אפשר לדמיין תסריט שבו רבין היה מפלג את מפלגת העבודה (או המערך). פוליטיקה תמיד הייתה פוליטיקה. אבל קשה לדמיין את רבין יושב במסיבת עיתונאים, טוען שליבו נקרע, ומשגר חיוכים גדולים לכל עבר. קשה לדמיין את העיתונאים במסיבת העיתונאים הדמיונית שרבין היה עורך, צוחקים אחרי כל משפט שלו כאילו הוזמנו לצילומי סיטקום חלש במיוחד, מרוב מבוכה. להבדיל, קשה להאמין שמישהו מדיירי בית האח הגדול היה אומר שליבו נשבר מסיבה כלשהי, זוטרה ככל שתהיה (התאומות עזבו, יגאל עזב, פרידה הסתכלה עליו עקום) - ואז צוחק בקול גדול שמשדר: "עבדתי עליכם, עבדתי עליכם וזה לא מעניין אותי, אני אפילו לא אעמיד פנים שזה מעניין אותי, אני אמשיך לעבוד עליכם כל זמן שתתנו לי".

אני לא מתכוונת להשוות מי מדיירי הבית לרבין (לא אתיימר להשתוות לברק בתחום ההשוואות המופרכות). רק לומר מילה קטנה בזכות מי שעומדים מאחורי המילים שלהם, ובוכים מאחורי המילים שלהם, עילגות ככל שיהיו.

מועמדות להדחה: ארבע נשים חזקות. לא תסמסו?

*#