רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הדוקומנטרי שהציל את גדי סוקניק

הספיישלים התיעודיים שהגיש סוקניק בערוץ 10 היו מעניינים, חשובים אבל יותר מהכל - החזירו אותו אל דרך המלך העיתונאית. כמו חיים יבין לפניו, גם סוקניק השכיל הבין שעתידו המקצועי נעוץ בעשייה דוקומנטרית

תגובות

עברו כמעט שלוש שנים וחצי מאז תלה גדי סוקניק את החליפה הרשמית של מגיש מהדורת החדשות בערוץ 2 ויצא לפרסומות. אחרי שדאג להוזיל את ערכו העיתונאי בספיישלים של "קשת", בפרסומות ובמיוחד ב"הפוליגרף", ואחרי שהתפוגג באיטיות בצוותא עם תוכנית האקטואליה שלו בערוץ 2, "אנשי היום", חוזר סוקניק בחודשים האחרונים למצב עצמו כעיתונאי מוביל.

סוקניק, למי ששכח, היה כזה - עיתונאי מוביל, חד ורעב - לפני שעבר להטיס את המהדורה המרכזית על טייס אוטומטי. כעת נראה כי הוא חוזר לאלמנט שלו, והפעם כעיתונאי חוקר. נקווה שמיקי חיימוביץ', על סף פרישתה, פותחת פנקס ורושמת מה מומלץ לעשות אם רוצים לשמור על היוקרה העיתונאית (תוכניות תחקירים בפרופיל גבוה), ומה לא ("הפוליגרף" ופרסומות עם צבים מדברים).

ואין לסוקניק דבר אלמנטרי יותר משייטת 13, שעמדה במרכז סרטו "קול אנשי הדממה", ששודר בערוץ 10 בשבוע שעבר. אחרי שביקר בטריטוריות חברתיות ("מתודלקים" על צריכת אלכוהול בקרב בני נוער) וממלכתיות ("רצח רבין – ימינה"), הגיע סוקניק לטריטוריה הביטחונית. "קול אנשי הדממה", תחקיר על אסון השייטת מ-1997, היה עבודה עיתונאית מצוינת ומרשימה. אתמול הצטרף לרשימה "אילו רק יכול היה לדבר", סרטו של סוקניק על האירועים שסבבו את האירוע המוחי שהפיל את אריאל שרון.

סוקניק של שנות הגשת החדשות נראה רדום במידה רבה. הוא הוביל את המהדורה באיזו נינוחות נונשלנטית ובלתי דרמטית בעליל, כאילו הוא עושה את זה בחוסר עניין כמעט מופגן. כמעט ולא נותר בו זכר לכתב החדשות המוצלח והערמומי שהיה.

ב"קול אנשי הדממה", גילינו את סוקניק עם חושים עיתונאיים בריאים ועם אג'נדה. הוא פרש במיומנות ובהגינות רבה תחקיר שממצאיו רחוקים מלהיות חד משמעיים, אבל הם בהחלט מטרידים. הוא גולל כרוניקה, הציע תיאוריות והעמיד סנגורים לכולן. ועם זאת, הוא גם סימן בבירור את התיאוריה שמטרידה את דעתו ומניעה את סרטו. "קול אנשי הדממה" הציע, בצל הצהרות חסן נסראללה לאחרונה על יירוט תצלומי מזל"ט לפני המבצע, עיון נוסף בפרשה טראומטית, עם העלאת האפשרות המזעזעת שהיא כרוכה בטיוח. זו היתה עבודה עיתונאית ראויה לשמה, שעל פניה צריכה להתניע חיטוט נוסף בפצעים.

"אילו רק יכול היה לדבר", לא עמד באותם סטנדרטים, ובכל זאת היה סרט מעניין וראוי. סוקניק לא ביקש רק להציג עובדות חדשות על שהתרחש סביב שרון באותם ימים (כמו העובדה שלתקשורת ולציבור הועברו תקוות שווא להתאוששותו) ובימים אלה (כמו הידיעה שהוא הוחזר לאחרונה לבית החולים, יומיים אחרי שנעשה ניסיון כושל להעבירו לחוות השקמים). הוא ביקש לשאול שאלות קשות על אירוע מרכזי, שאלות שכמעט ולא נשאלו בצל הטראומה שיצר. אף על פי שהסרט היה נגוע, במידה רבה מדי, בנוסטלגיה והערצה לשרון מקרב המרואיינים הרבים שנבחרו מאנשי שלומו, עלו בו גם שאלות נוקבות בנוגע לטיפול שניתן לשרון במהלך הימים שחלפו בין האירוע המוחי הראשון שעבר לאירוע השני. אצבעות מאשימות נשלחו לרופאי בית החולים "הדסה", למי שקיבל או לא קיבל החלטות בסביבתו של שרון, ואפילו לשרון עצמו, שבחר להתעלם מעצת רופאיו להישאר בקרבת בית החולים בירושלים וחזר לחוות השקמים המרוחקת.

מינון מחדש של החומרים והמרואיינים היה מחליש את הטון הרך והמהול בגעגועים ומגביר את זה החקרני והתקיף. נראה שסוקניק הבין כי בעיסוק בנושא כה רגיש עליו להתהלך בזהירות. כך גם עניין אשפוזו של שרון בבית החולים "סורוקה", נושא עדין ופרובלמטי, זוכה להתייחסות אגבית. ובכל זאת, העובדה שסוקניק בחר לתחקר את האירועים, ולא במסגרת כתבת פרופיל מחמיאה על אריאל שרון, לשלוף אותם מהמסגרת האישית ולהציב אותם במסגרת הציבורית שהם משתייכים אליה, ראויה להיזקף לזכותו.

סוקניק הולך בעקבותיו של מי שהיה ראש וראשון למגישי החדשות בישראל, חיים יבין כמובן. גם יבין, בעזיבתו את אולפן "מבט" (ולאחר שהאדמה סיימה לרעוד), התחמש במצלמה ויצא אל השטח, מצויד באג'נדה שהסתתרה היטב כל השנים מאחורי הבלורית הממלכתית. גם הוא נראה אז רעב וחד מכפי שנראה בשנים הארוכות על הכסא המרכזי באולפן. טוב לגלות שנוחות הכורסה המפנקת לא מעקרת לחלוטין את זרעי העיתונאי בדמו של המגיש.

מיקי חיימוביץ', כך מעריכים "מקורבים", תרצה לעסוק לאחר פרישתה בעשייה דוקומנטרית. הכיוון בו הלך יבין, ובו הולך סוקניק, גם אם לקח לו זמן למצוא אותו, הוא הכיוון הנכון, בו נשמח למצוא גם את חיימוביץ' – וגם את יעקב, יונית, ינון ומירב, בעצם. מגישי חדשות הסבורים שאינם רק קרייני טלפרומטר מיומנים וסמכותיים במיוחד, אלא בראש ובראשונה עיתונאים, זקוקים, עם פרישה או בלעדיה, לצאת מדי פעם מאוויר האולפנים הממוזג אל השטח, ולהביא לנו עשייה עיתונאית טובה. לא רק שידור מיוחד מגבול הצפון או מוושינגטון, אלא גם תחקיר עיתונאי או תוכנית תעודה.

סוקניק, בראיון אצל שרון גל ב"לילה כלכלי" לרגל פרישתה של חיימוביץ', כינה את מעמדו של מגיש החדשות במהדורה המרכזית "כלוב של זהב", ובצדק. אלא שציפורי השיר הנאות שמשתחררות מהכלוב, עשויות להתגלות כציפורי טרף רעבות למידע עיתונאי חם ומסקרן. אולי כדאי בכלל להנהיג רוטציה על כסא המגיש, כדי שלא נפסיד כל כך הרבה עיתונאים טובים לפרק זמן ממושך.

יתכן, אם כן, שהישיבה הממושכת על כסא המגיש לא בהכרח מרדימה את הישבן. אולי היא דווקא מתחילה לדקור, משלחת את היושב למסע עיתונאי. יבין וסוקניק כבר הוכיחו שערכם כדוקומנטריסטים לא פחות מערכם כמגישי חדשות (במקרה של סוקניק, אולי אפילו ההיפך הוא הנכון). חובת ההוכחה כעת על כתפי חיימוביץ' הפורשת ועמיתיה המכהנים, לרבות מי שהשתחל למהדורות המשניות (גאולה אבן, אושרת קוטלר, גיא זוהר ואחרים). אם סוקניק הצליח לחלץ עצמו מבור "הפוליגרף" ומשיחות עם צב מדבר, מה זה בשבילכם לעבור מהמהדורה המרכזית לסרטי תעודה?

*#