אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"השנים הכי יפות": לא מצטיינת אבל עם המון פוטנציאל

קרן מור מקריינת וגידי גוב מתנהג כמנהל מלא שגעונות, על רקע תפאורה משנות ה-90 בקומדיה החדשה של רשת. למרות הקאסט המשובח, הדמויות המטורללות וצוות הכותבים המוכשר, התוצאה לא משביעת רצון ומישהו לא מממש את הפוטנציאל

תגובות

יש משהו מאוד מתסכל בצפייה בהשנים הכי יפות.  לכאורה, נמצאים שם כל החומרים שמהם יכולה להיווצר קומדיה ישראלית שהיא גם טובה גם פרועה, גם פופולארית ושגם לא קוראים לה רמזור. יש לה צוות כותבים מיומן, השחקנים שמאכלסים אותה: קרן מור, אורנה בנאי, אורי פפר, אורי גוטליב, אלי גורנשטיין ובוודאי גידי גוב לא טעונים חובת הוכחה בכל הקשור לכישוריהם הקומיים. גם התסריט לא רע בכלל ויש בו לא מעט הברקות. כבונוס אפשר לציין את העובדה שוויתרו לנו גם על הצחוק המשומר. אבל בכל זאת, משהו שם לא עובד עד הסוף, מישהו לא עשה את הצעד הנוסף ולא פתח את הארנק והוציא את סכום הכסף הנדרש, כדי ש“השנים הכי יפות” תעשה את קפיצת המדרגה מקומדיה סבירה לדבר הגדול הבא. הדרך לגהינום של מעיין בלוםמאוד לא חינוכית: השקת הסדרה השנים הכי יפותסגל למופת הרעיון שעומד בבסיס “השנים הכי יפות” לא רע בכלל. קורותיו של בית ספר שהמנהל שלו נפטר, אך מתעקש להמשיך ולשלוט בו ביד רמה באמצעות קלטות וידאו. מזכירתו הנאמנה לא נותנת לסגנית המנהל להתיישב על כיסא הניהול הנכסף, המורה למחשבים הוא קטוע יד ורגל שסובל מהלם קרב בעקבות מלחמת לבנון השנייה, המורה לתנ”ך מנהל שיחה עם אלוהים (בדיבובו של שי אביבי. באמת, הטריק הזה מוצה כבר מזמן. אפשר היה להתאמץ עוד טיפה) שמתגלה לו דרך סנה בוער והמורה להתעמלות הפך את אולם הספורט ללופט הפרטי שלו. כל הדמויות מאופיינות בטירלול מסוים שהוא לא לגמרי זר למציאות היום יומית והמופרכת ממילא של מערכת החינוך הישראלי. כל צופה בוודאי יזהה איזה טירוף שהיה קיים אצל מורה שלו וייזכר בשלל המסרים הסותרים שהיא יודעת לשדר לתלמידים.  אך כשיגיע זמנה של “השנים הכי יפות” להיכנס אל לשכת המנהל, הוא בוודאי ייאנח בעייפות ויאמר לאמא שלו שהילד מוכשר, אבל לא ממש את הפונטציאל שלו.

רוצה לחזור לאולימפיאדה. המורה להתעמלות: בחצר האחורית המראה הכללי של ההפקה נראה כמו של חצי שעה טלוויזיונית שיצאה תחת ידיה של הטלוויזיה החינוכית בתחילת שנות ה-90. משהו באיכות הצילום ובצבעים נותן את התחושה שאתה צופה בשידור החוזר מספר המי יודע כמה, ושהצבעים נשחקו מרוב שימוש בקלטת השידור. הדרך שבה קרן מור מקריינת את סיפור העלילה והאופן שבו גידי גוב פולט את שגיונותיו של המנהל, נשמעים כאילו שני השחקנים המוכשרים האלה לא נתקלו קודם בטקסט ואנחנו עדים לחזרה הראשונה שלהם. רוב הסיטואציות והדיאלוגים נמשכים לפחות יותר משתי דקות מעבר לנדרש ונראות כמו מחזה מצולם. בסטנדרטים של קומדיות המצולמות על ידי מצלמה אחת, חצי דקה מעבר לנדרש נראית כמו נצח שמצליחה לחרב את המוצלח שבפאנצ’ים. כש”השנים הכי יפות” פורצת בקטע פנטזיה שבו מורה לאנגלית עם מבטא ערבי כבד פוצחת בשירה בסגנון ברודווי, ערכי ההפקה נראים כאילו מדובר באיזו בת דודה עלובה, ענייה ומרודה של ההפקות המהוקצעות והמושקעות של קשת, הוט ו-יס. כאילו לא חלפו פה יותר מ-15שנה של עשייה טלוויזיונית מסחרית שעומדת בסטנדרטים בין לאומיים חבל, כי רשת היא אולי לא התלמידה המצטיינת של הכיתה, אבל היא בהחלט מסוגלת להרבה יותר. 

*#