רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

"צו האופנה": עוסקת בבגדים לעומק, בלי להפשיט דוגמניות

דרך שימוש בחומרי ארכיון, שיחזורים וראיונות, הסדרה הדוקומנטרית מצליחה להתחמק ממלכודת הטרחנות ולעורר את עניין הצופים. מתברר שאופנה לא מיועדות רק לעקרות בית משועממות

תגובות

"כולנו חיילים של ההיסטוריה ושל התרבות. והאופנה, במידה רבה, היא המדים של האידיאולוגיה" (פרופסור עוז אלמוג, "צו האופנה")

שרה אהרנסון, מראשי מחתרת ניל"י, נרשמה בדפי ההיסטוריה כאייקון של ציונות וגבורה. אבל מעטים יודעים שהיא גם הייתה מוכרת ברחבי היישוב העברי כאישה מעודכנת ומובילת אופנה. היא היתה מהראשונות בסביבתה שהשתחררו מהשמלות המסורבלות  של תחילת המאה הקודמת לטובת בגדים קלילים יותר שתאמו את אורח החיים הארצישראלי. אפילו כשהלכה אל מותה הקפידה על הלבוש: החליפה שנמצאת עד היום בבית משפחת אהרנסון בזכרון יעקב, אותה לקחה שרה לחדר האמבטיה בתואנה שהיא מבקשת להתקלח ולהחליף בגדים (כשלמעשה בחרה אז להתאבד), הייתה חליפה פריזאית מודרנית, נאמנה לתקופתה. כך אנו למדים מהסדרה התיעודית החדשה צו האופנה (ימי חמישי, הערוץ הראשון), המנסה לשבור את המיתוס שאופנה היא רק מנת חלקן של עקרות בית נואשות ומשועממות. » נופלות על המסלול: למה תוכניות האופנה נכשלות בישראל?

אולי יותר מכל, מראה לנו "צו האופנה" שלא משנה עד כמה נרצה בכך ועד כמה שנחשוב שאנו מתקדמים ומעודכנים, לא נוכל להתנתק לחלוטין מהעבר שלנו. תדמית הישראלי המרושל, שמסתובב ברחובות העיר (לא משנה אם נתניה או ניו יורק) לבוש בקרוקס, חולצת סוף-מסלול וטריינינג עם חותמת מעצבים, נעוצה עמוק בזיכרון הקולקטיבי מאז ימי החלוצים, שבאו לעבוד את קרקעות הארץ בסנדלים וגופייה ובזו להבלי ההבלים של המראה החיצוני. "לא מעודפי האופנה הפריזאית תיבנה הארץ", אם לצטט את הברון רוטשילד. עם זאת, אופנה היא תהליך התפתחותי טבעי שלא ניתן להתנגד לו – מהחליפה בשילוב התרבוש שלבשו בני העלייה הראשונה, דרך הכפפות של צינה דיזנגוף ומפעל "אתא", ועד למותגים הישראלים המובילים כיום, שעושים חיל גם מעבר לים.

יהודים מול ערבים, אשכנזים מול מזרחים, גברים מול נשים, שמרנות מול חדשנות – "צו האופנה" מפנה זרקור לבעיות ולפערים תרבותיים וחברתיים שהיו ועודם קיימים בישראל. הגננת המיתולוגית של דגניה א', מרים זינגר, נאלצה להמיר את מטפחתה האדומה בלבוש לבן וצנוע בכדי להתקבל לעבודה. המשורר רוני סומק נזכר בביקורו של דוד בן-גוריון במעברה בה גדל, כשהתושבים קשי היום ביקשו לכבד את המנהיג והתהדרו במיטב מחלצותיהם המעטות, רק כדי למצוא אותו לבוש בחאקי פשוט. המעצבת והיסטוריונית האופנה, אילה רז, מספרת שגורשה משבט הצופים שלה לאחר שהגיעה לפעולה בנעלי סירה במקום בסנדלים המקובלים. היו עפים מפעולה בצופים. מתוך "צו האופנה" (צילום נועה יפה)מאידך, יש באופנה גם משהו מאוד מגשר ומלכד. כך, למשל, התושבים היהודים שאלו מוטיבים של לבוש משכניהם הערבים, הנשים שהסתובבו במכנסיים הרגישו שוות לגברים הרבה לפני קום "התנועה לשחרור האישה", והבדים הבהירים שנתפרו בתל אביב תרמו לתחושת שייכות עירונית. בקיצור, בישראל כמו בישראל, גם אופנה זה עסק מורכב.מסתבר שלא צריך תוכנית ריאליטי שלמה, שמחפשת דוגמנית או מעצב אופנה עולה, כדי ליצור שיח על שיק ובגדים. מה ש"פרוייקט מסלול" וה"דוגמניות" ניסו לעשות עונה שלמה  ונכשלו, מצליחה לעשות סדרה דוקומנטרית רצינית בת פרקים ספורים.  ואחרי כל זה נשאר רק לתהות אם תכנית כזו, על אף היותה משודרת בערוץ דל רייטינג, תצליח לתת לגיטימציה לשיח מקצועי ואיכותי בנושא, שבארץ עדיין נתפס כרדוד ביחס לתחומי תרבות ואמנות אחרים. 

*#