רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שרים בכיכר 2011: העונג שבפלישה לזכרו של אחר

בין הנאום של יאיר לפיד, הזיופים של קרן פלס וסרטי הזיכרון, הטקס בכיכר רבין לא הצליח לרגש. במקום תחושות של כאב ואבל, עלתה השאלה: מדוע הפכה תרבות הזיכרון של ישראל, לחיטוט מכוער באסונם של אחרים?

תגובות

השיר "חורף 73" הפך מזמן  להמנון יום הזיכרון. "שיר הרעות"  שהעלה על נס  את האהבה והנאמנות  הטהורים, פינה  מקומו לאחד הטקסטים המתיפייפים והצבועים שנכתבו כאן אי פעם. הלחן והעיבוד הנפלאים של אורי וידיסלבסקי מחפים על המסר המרגיז שעולה מהכתב.אירועי יום הזיכרון ברחבי הארץיום הזיכרון בטלוויזיה: מורשת של סיפורי קרבות ולוחמיםאמש בכיכר רבין בתל אביב, זה היה השיר שפתח את הטקס המסורתי של יום הזכרון בהנחיית יאיר לפיד. לזכותו של לפיד ייאמר, שהגיע עם שיער נטול ג'ל, פנים לא מאופרים, קרא בעל פה ובטעם את השירים, והצניע את האגו כראוי  למעמד. אבל השיר הפותח והשידור הטלוויזיוני בעקבותיו הזכירו שוב שמשהו לא נעים קורה כאן בימי הזיכרון האחרונים. כשהמילה הדומיננטית בשיר הפתיחה  היא "הבטחתם",  זה כבר לא מרגיש כמו יום הזיכרון שהכרנו בילדותנו.

גם שאר השירים, בביצועים של קרן פלס שזייפה בחוסר כבוד, ישי לוי ונינט, שהחזירה את האמונה ביכולות הביצוע שלה, לא הצליחו להעביר את תחושת הכאב והצער שאנו זקוקים להם מדי שנה, ביום שמקדש את זכר הנופלים. מרגש, אבל פחות. נינט טייב ב"שרים בכיכר":לתקוע מסמר ולסובב

תקלה טכנית מביכה בכיכר הוציאה מכלל פעולה את המסכים ששידרו את קטעי המוזיקה והסרטים. עבודה של עשרות אנשי מקצוע שעמלו על  סרטי הזיכרון הלכה לטמיון. אבל  ציוץ של מחאה לא נשמע מכיוון הקהל. כנראה הניחו שחולדאי הטייס יודע מה הוא עושה, ולכל דבר יש סיבה ראויה. השתיקה הזאת הייתה מקוממת. היא לימדה על נרפות וקבלת הדין מול  עירייה ששואבת קנסות במיליונים, אך לא מסוגלת לנהל טקס מכובד.

לשתיקה הזאת יש דבר משותף עם השתיקה מול שאר התוכניות הדלות במסווה של כוונות טובות, שהוקרנו בהמשך בערוץ 10 ובשאר הערוצים. שתיהן מעידות על עצלות ואמונה עיוורת בסמכות. במהלך שידור הטקס ואחריו, עברה המצלמה ממשפחה שכולה אחת לשנייה. המראיינים תקעו מסמר בתוך הפצע הפעור של  בני המשפחה וסובבו אותו בהנאה. אצל משפחת איטקס, ששכלה שניים מבניה סיפרו האב האם והבת על הרגע הנורא בחייהם:  כניסת החיילים נושאי הבשורה. אחר כך עבר השידור  למשפחתו של חיים בכר ז"ל, ואמו נתבקשה אף היא לספר על בוא המבשר. ובהמשך הוריו  ואחותו של יותם גלבוע ז"ל סיפרו כל אחד בתורו, מה הרגישו כשנראו את החיילים בפתח?

מי זקוק למציצנות המגונה הזאת? מדוע הפכה תרבות הזיכרון של ישראל לפלישה מכוערת אל אסונם של אחרים? שוב ושוב ניבטות אלינו עיניים דומעות,  רבבות תמונות סטילס של חיילים בוכים מול קברים ואינספור סרטים ביתיים על ילדים שקבורים עמוק באדמה. זה המסר ביום הזיכרון: יללו עד שיכחילו פניכם.  אין פלא שהמתגייסים הצעירים שאינם הופכים ללאומנים, מורעלים ומתעללים בצבא, הופכים לתובעניים וחצופים, בזכות איזו הבטחה מופרכת  לשקט ושלווה. לא צריך להיות  משורר גדול כדי להבין, שצריך להחליף את המלים של הלחן היפה הזה, במלים של משורר אמיתי.

*#